העליהום על ברק אינו מוצדק
חורבנה של העבודה החל מהיום שבו להטוטני התקשורת של המפלגה תפסו את מקומם של עסקני המפלגה; ברק לפחות מנסה להחזיר את השפיות הלאומית
אני יודע, זה לא טרנדי להיות בצד של ברק ופואד, אבל לא הייתי נדרש לסוגיית ההצטרפות אילו הייתה מקהלת הברנז'ה מעמידה טיעוני נגד מעט יותר שכלתנים, שלא לדבר על מעט יותר טיעונים סוציו-פוליטיים, ואפילו היסטוריים, תקפים.
"פואד וברק תאבי כיסאות. אין להם אידיאולוגיה ומוסר. הם מובילים את המפלגה לחורבן פוליטי", מקטרגים במקהלה אלי עמיר את פינס את יחימוביץ' את בן סימון ודומיהם. הם עצמם הרי ממש "מאורי הגולה", ואין להם שום חלק ונחלה במצבה העגום של המפלגה. פשוט לקרוא ולגחך.
שורשי החורבן של מפלגת העבודה אינם אידיאולוגיים, וכל מי מקרב בכייני מפלגת העבודה הצעקנים הנוכחיים שינסה ליצוק הילה אידיאולוגית סביב ההתנגדות לכניסה לממשלה, חוטא בחטא גדול.
חורבנה של העבודה החל מהיום שבו להטוטני התקשורת של המפלגה תפסו את מקומם של עסקני המפלגה. מהרגע בו אותם כוכבני מסך פוליטיים החליפו את הדיאלוג הישיר עם העם במונולוג טלוויזיוני חד-כיווני, המפלגה קרסה. כדאי להזכיר לכולם כי מפלגת העבודה הובילה את המדינה במשך עשרות שנים, רק משום שעסקניה המפא"יניקים הבינו שאין תחליף לדו-שיח המתמיד בין המנהיגות הפוליטית להמונים.
הדו-שיח החשוב והנפלא הזה בא לידי ביטוי באופנים שונים, שהבולטים ביניהם היו: דיונים רעיוניים בסניפים, מינויים פוליטיים, מינוי פוליטרוקים במקומות העבודה, השתתפות בחגיגות ברית מילה של בנים של חברי המפלגה ועוד. באמצעות הדיאלוג הישיר עם העם שמרה המנהיגות המפלגתית על קשר עין, לפעמים גם קשר אינטרסנטי, עם הבוחרים. כתוצאה מכך, העם לא ברח למפלגה.
חלפו השנים ואת כיסאם של בן-גוריון, ספיר, משל ואחרים תפסו פינס, יחימוביץ' ובן סימון. חבורה זו אינה רואה שום חשיבות בדו-שיח ישיר עם ההמונים. מבחינתם, השליטה בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונות היא תכלית הכל. הם יעדיפו להשתתף בתוכנית טוק שואו טלוויזיונית על פני חגיגת ברית מילה של הנכד של מסעודה משדרות. וכי למה הם צריכים להריח את הבל השום מפיו של חבר המפלגה, אם אפשר להטיף לאומה דרך אולפנים ממוזגים? הרי שם באולפן הם מרגישים כמו בבית: כל החבר'ה שלהם נמצאים.
כך הלכה המפלגה והידרדרה לתהומות פוליטיים. למרבה האירוניה, את הגישה המפא"יניקית לפוליטיקה ידעו לאמץ מנהיגי הימין והם היום גם המרוויחים הגדולים. דומני, כי ברק מבין את שורשי התבוסה ובדרכו הוא מנסה "לחזור בתשובה שלמה" ולהחזיר עטרת מפא"י ליושנה. אלא שלמרבה הצער, גם הוא לא עושה עדיין את מה שצריך לעשות, אבל לפחות הוא אולי בדרך.
מה על ברק לעשות כדי להיות מנהיג אמיתי, ובדרך גם
ראשית, הוא חייב להצטרף לממשלה. הצטרפותו לממשלה אינה חיבוק האידיאולוגיה הליברמנית, אלא סוג של שפיות לאומית.
שנית, אין די בלהיות שר בטחון טוב. ברק צריך להחזיר את המפלגה לימי מפא"י היפים. איך יעשה זאת? הוא חייב להפקיע מידי החונטה השיפוטית והביורוקרטית (ביניש, מזוז, לינדנשטראוס, הולנדר ודומיהם) את הכח שניכסו לעצמם בדרך של עורמה וגזילה. ברק חייב להחזיר את השלטון לפוליטיקאים ולנבחרי הציבור. הוא לא חייב להתחיל בגדול. אפשר בקטן. למשל: להודיע כי שר המשפטים היוצא, פרופסור פרידמן הוא נכס לאומי והוא ייצג את העבודה בממשלה.
ועוד טיפ: על ברק להודיע, על אפם וחמתם של כוכבני הטלוויזיה שלו, כי יהפוך את המינויים הפוליטיים להליך לגיטימי. אלו הסיבות שצריכות להניע את ברק לממשלה. לא השלום. הרי כבר אנחנו יודעים: מנהיגי הימין יודעים לעשות שלום יותר טוב מכל כוכב שמאלני.
נא להמתין לטעינת התגובות
