"עופרת יצוקה" - מלחמת התיקון של לבנון
מדיניות האש המתירנית ב"עופרת יצוקה" צריכה לעמוד לדיון ולא ירי מקומי בחפים מפשע. היא לא תעמוד, כי למי יש כוח. היה צורך למחוק את טראומת לבנון השנייה, אז ירו קצת זרחן והרגו כמה חפים מפשע
בוגרי מכינת רבין, שהשתתפו ב"עופרת יצוקה" והובאו כאן בשבוע שעבר.
אלה שני המקרים שבהם נטען שהיה ירי באזרחים על ידי קלע ומ"פ. תוצאות החקירה, עליה הורה הפרקליט הצבאי הראשי לאחר הפרסומים בתקשורת, יהיו, כך יאמר הצבא, חדרמשמעיות: האזרחים האמורים לא נהרגו מאש צה"ל.
לפי אחת הגרסאות, אף יוצגו תמונות של הנשים שנר טען שנהרגו, שהן חיות ובריאות. כל המעשים האחרים אליהם התייחסו העדויות לא נחקרו, ואיש לא יעסוק בהם.
הרמטכ"ל גבי אשכנזי, שאמר השבוע שאינו מאמין שדברים מעין אלה התרחשו (ורק ציניקן מושבע יטען שאמונתו של הרמר טכ"ל היא ההנחיה לחוקר הצבאי), יודע ודאי שגם מסיבת העיתונאים לא תקבע אמת שאין עליה עוררין, אבל ספק אם זה מפריע לו.
בישראל, וזו הזירה החשובה לצבא, יתקבלו הדברים כהוכחה לצדקתו: ממילא, התגובה הציבורית הרווחת הייתה של זעזוע לא מן הטענות, אלא מעצם העלאתן על ידי חיילים ישראלים.
העדויות הפלסטיניות הלא מעטות על פגיעה שלא לצורך באזרחים, שנאספו מאז "עופרת יצוקה" על ידי ארגונים ישראליים ובינלאומיים, לא זכו אצלנו לשום הד. מה שעורר הפעם רעש הייתה זהותם של הדוברים, וההבלטה של העדויות בכלי התקשורת
סתירה מהירה ונחרצת שלהם בחקירה צה"לית רשמית תהיה עבור רוב הישראלים סוף סיפור, עוד הוכחה שצה"ל צודק והתקשורת עוינת. אם יבוא עיתונאי בינלאומי ויטען אחרת, וחקירות כאלה נעשות בימים אלה בעזה, גורלו יהיה כגורלם של אנשי ארגון Human Rights Watch, שפרסמו השבוע דוח מרשיע על השימוש של צה"ל בפגזי זרחן.
הדוח, 71 עמודים של עדויות ותצלומים, לא הגיע אפילו לכותרות החדשות ביום רביעי בערב, יום פרסומו. HRW הוקע מיד כארגון עוין, המנסה לתפוס תשור מת לב על הגב הישראלי החשוף, במסגרת מה שקצינים צה"ליים תיארו כ"מאבק של עמותות בינלאומיות על כספי התרומות שלהם" בעת משבר כלכלי.
גם את ירי הזרחן צה"ל חוקר. התוצאות כנראה יפורסמו בחודש מאי, אבל תעצרו את נשימתכם: ההסבר יהיה שמי שראה זרחן התבלבל בגלל פגזי תאורה בעטיפת "לבד זרחני" מתוצרת אמריקאית, שכל העולם משתמש בהם וגם אנחנו, בהתאם לדין הבינלאומי.
במקרה המרחיב, יודה הצבא בשני מקרים של שימוש בזרחן בניגוד להוראות. מעטים ישימו לב, למעטים עוד יותר יהיה אכפת.
יש בעיה בעיסוק בהתנהגות לא ראויה בעת מלחמה, והיא לא מוגבלת אך ורק לבירור האמת. כמעט על כל דבר יש ויכוח: כל מילה טעונה, לכל מעשה יש הסבר, כל האשמה מלווה בהאשמת נגד בחתרנות, תמימות, מניעים נסתרים או שקר סתם.
בלב העניין עומדת ההסטה הגדולה מכולן: הטסת הדיון למעשיהם של בודדים, שהיו או לא היו, במקום לפקוח עין ולראות מה בוצע בריש גלי, בסמכות וברשות.
יומיים לפני שפרסמנו, עמיתי עמוס הראל ואנוכי, את העדויות ממכינת רבין, ישבתי לשיחה בעניין אחר לגמרי עם חבר במטכ"ל: קצין ותיק, מיושב בדעתו, לא נוגע אישית לפעולות ב"עופרת יצוקה".
סיפרתי לו בקווים כלליים על הטענות. הוא לא הכיר אותן, כמובן, אבל סיפק הסבר חשוב הרבה יותר.
כשהרוסים נכנסו לצ' צ'ניה בפעם הראשונה, אמר האלוף, הם עשו את זה בכוח מופחת. הם לא הבינו את אופיה של המלחמה הזו, ונכשלו. בפעם השנייה, לעומת זאת, הם נכנסו בכוח מלא - וניצחו. אותו דבר האמריקאים בעיראק.
ובקיצור: המלחמה היא אכזרית, חלפו הימים של פייר פייט נגד אויב מובחן, ומי שלא יפעל בכוח מלא, לא ישיג את מטרתו.
האמת, קצת נפלתי מהכיסא. מספר האזרר חים שנהרגו בפלישה הרוסית הראשונה לצ'צ'ניה, באמצע שנות התשעים, מוערך באופן שמרני ב-50 אלף - יותר מפי עשרה מכמות לוחמי הגרילה הצ' צ'נים שנפלו בקרב.
הרוסים אכן נכשלו בהשגת מטרתם - השלטת שלטון פרו-רוסי יציב בגרוז'ני. אבל גם אחרי המלחמה השנייה, שהייתה אכזרית ועקובה מדם עוד יותר, המליכו אמנם ממשלה לטעמם בבירת צ'צ'ניה, אבל ספק אם אפשר לקרוא למה שהתרחש שם "ניצחון".
גם על העובדות בעניין האמריקאים בעיראק אפשר להתווכח. אבל בעיקר, חשוב להבין למה אלוף בצה"ל, בדיון פרטי וגלוי לב ולא בוויכוח פומבי, מעלה בדעתו להציג נימוקים כאלה לתפיסת הלחימה של צה"ל בעזה.
ישראל אינה רוסיה או ארצות הברית, צה"ל אינו הצבא השכיר והאימפריאלי שלהן. בתסריטים הגרועים ביותר שמעלה שונא ישראל הגרוע ביותר, אי אפשר להשוות את מה שעשה צה"ל בעזה למה שהן חוללו בצ'צ'ניה או בפלוג'ה. ולכן, השאלה אינה אם אנחנו צריכים לנהוג כמוהם, אלא מנין שאב אלוף בצבא את הנימוקים האלה, ומה באמת הוא מייצג.
לאחר מלחמת לבנון השנייה הכין קצין בענף תורה והדרכה בצה"ל (תוה"ד), עבודה שעסקה במוסריותו של הצבא. עלו בה שאלות כמו האם נכון, מול אויב אכזר המתחבא בקרב אזרחים, להתעסק בפריצה לבית וירי סלקטיבי, או פשוט להוריד את הבית על יושביו, כי בית שיש בו אנשי חמאס הוא בית "מופלל" וכל מי שגר בו בן מוות.
את העבודה הזו חייבים לתפוס על רקע הזעזוע בציבור מביצועי הצבא במלחמה ההיא, והצורך המיידי של צה"ל ושל החברה הישראלית בתיקון. התוצאה של הלך הרוח הזה היא מדיניות האש ב"עופרת יצוקה", שהיא - ולא ירי מקומי בחפים מפשע - שצריכה לעמוד במרכז הדיון.
בשבוע שעבר הציג אותה תא"ל (מיל') צבי פוגל, ששימש בתפקיד בכיר ב"עופרת יצוקה", במילים פשוטות: לאחר שצה"ל ירה לאזור שאליו עמד להיכנס ופיזר שם כרוזי אזהרה, מי שנשאר בשטח הפתוח נתפס לא-תמים, ובמילותיו של פוגל "דמו בראשו".
תוסיפו לזה את תפיסת "הבית המופלל", שלפיה מידע על נוכחותם של אנשי חמאס בתוך בית מספיק כדי להורות על הפצצתו, ואת ההנחיה לפיה מותר לגרש משפחות מבתיהן כמעט בכל נימוק - ולהוציא אותן לשטח הפתוח, שמי שנמצא בו כאמור נחשב למטרה לגיטימית - ותקבלו מדיניות ירי שבה פגיעה בחפים מפשע היא בלתי נמנעת.
וזו מדיניות רשמית שאושרה בכל דרג, קיבלה תימוכין משפטיים (למרות שלא מעט משפטנים מחוץ למערכת הצבאית מתווכחים איתם) ובוצעה על ידי כוחות שרק מעטים בתוכם שאלו שאלות.
הפיקוד הבכיר לא יצק את מדיניות הירי הזו מפני שיש בתוכו אנשים אכזריים, אלא מתוך מצוקה.
צה"ל תופס את עצמו כמי שנמצא במצב כמעט בלתי אפשרי: הוא נלחם נגד אויב אכזר, לא מובחן ופחדני. סופרים לו את ההרוגים אחד-אחד, ואחר כך עוד דורשים ממנו להיות מוסרי. מצפים ממנו לנצח, אבל הניצחון הזה אינו מוגדר בקו התקדמות או הכרעה של שלטון.
למעשה, הצלחתו של המהלך הקרקעי ב"עופרת יצוקה" - שהרמטכ"ל ושר הביטחון עשו ככל יכולתם כדי לא להגיע אליו - נמדדה ביכולת להמשיך אותו בלי להתקדם יותר מדי, בלי להסתבך ובעיקר בלי להיהרג.
המוצא מן המצוקה הזו היה הישענות על הציפיות הברורות של הציבור, שייחל לחוויה מתקנת על לבנון. מדיניות האש והגירוש לא נועדה להשיג ניצחון, אלא לקיים את מצב חוסר שיווי המשקל הזה לכמה שיותר זמן, עד שהדרג המדיני יחליט מה הוא רוצה, בעיקר עד שיחליט להפסיק, לקול אנחת הרווחה הקולנית של הרמטכ"ל.
אחת החוויות העיקריות העולות מן העדויות מעזה היא של לחימה ללא אויב; תוכנית המבצע אכן נועדה לשמר את המצב הזה, מן הסיבות האלה בדיוק.
אבל האש נחתה כל הזמן, בלבו של אחד האזורים הצפופים ביותר בעולם, ומי שמשלה את עצמו שהצליחה שלא לפגוע שם באף אחד שזה לא מגיע לו, מצויד במנגנון הונאה פנימי משוכלל במיוחד.
כמו במלאכת הכיבוש או בהינתקות, יחלוף עוד זמן רב עד שמישהו בצבא יהיה מוכן לחשבון נפש אמיתי ביחס למדיניות הזו.
מוגזם גם לצפות מהחברה הישראלית, ועוד יותר מזה מהפוליטיקאים הממונים, להכריח את הצבא לחשבון נפש שכזה.
אהוד ברק, שמשח את עצמו השבוע שוב לשר ביטחון, לא טרח לעסוק בעדויות ממכינת רבין, אלא בהפטרת קלישאה צפויה על מוסריותו המופלאה של צה"ל.
החברה הישראלית, אמר השבוע קצין בכיר, חיפשה מלחמה טובה כדי להזדכות על המלחמה הקודמת. באש וזרחן, היא אינה מוכנה לוותר על תחושת ההזדכות הזו.
נא להמתין לטעינת התגובות
