מתנחלים מול קציני צה"ל: זה לא אישי
מה שנועם תיבון סופג אינו נוגע למה שהמתנחלים עושים, אלא למערכת היחסים שבין אדוני הארץ לשלטון
השנים האחרונות, כמו כל בני דורו שבחרו בקריירה צבאית, הוא מבלה חלק גדול מתפקידיו על קו התפר שבין המתנחלים לקציני הצבא בגדה. ובקו התפר הזה, המלחמה היא אישית ומלוכלכת, אבל זה לא בגלל מי שאתה באמת.
תיבון הוא אחד משני קצינים בכירים בצבא (השני הוא אלוף טל רוסו) שלא עברו קורס קצינים בבה"ד 1. למעשה, הוא השתחרר לאחר שירות כלוחם ביחידה, וחזר אליה באחת מתקופות המשבר שלה בשנות השמונים, בשל ידע מסוים שבו התמחה והיחידה נזקקה לו. את הקפיצה בקריירה שלו הוא חייב לבוגי יעלון, שעשה את המסלול ההפוך, מהצנחנים ליחידה.
יעלון, שגם הוא השתחרר לאחר שירות החובה וחזר לצבא בעת משבר (אחרי מלחמת יום הכיפורים), הוא שמינה את תיבון למפקד צוות ללא קורס קצינים, ומשך אותו לא אחת במעלה הקריירה. תיבון יצוק מן הדגם של חביבי בוגי: כמו גל הירש, שהיה קצין האג"מ של יעלון בפיקוד המרכז, גם הוא טיפח תדמית של לוחם-אינטלקטואל, שקסמה ליעלון.
בימים שלפני האינתיפאדה השנייה התלוו הירש ותיבון לא אחת ליעלון וליועצו לענייני חשיבה, עמוס להמן, בתהליכי החשיבה במכון לחקר תורת המערכה ובדיונים שהכינו את צה"ל לעימות בשטחים. קצין שהביט בהם מהצד תיאר אותם כ"להקת ההופעות של בוגי". אבל בניגוד להירש, שסגנונו הנמלץ ותפיסת המציאות ההירואית שלו קנו לו מתנגדים רבים, תיבון הצליח לא להינזק גם כשהצבאיות החדשה הזו הפכה למושא ללעג ולהאשמות, אחרי מלחמת לבנון השנייה.
התדמית ה"פוליטית" שלו, ואולי העובדה שהאנשים הלא נכונים מבחינתו הם שקיבלו החלטות בזמן נתון, עלו לו בכך שלא קיבל את שני התפקידים הנחשקים שהיה מועמד להם, מפקד סיירת מטכ"ל ומח"ט הצנחנים. לזכותו ייאמר שכמח"ט הנח"ל היה חלק בהפיכת מי שהייתה החטיבה הרביעית בין חטיבות החי"ר העיקריות למתחרה לגיטימית לצנחנים, גולני וגבעתי.
לא בכדי זוכה תיבון לשבחים מהמתנחלים על תפקודו בחברון. כשנכנס לתפקיד, עלתה כמות התלונות של פלסטינים על התנהגות חיילי צה"ל במאות אחוזים. לאחר עלייתו של שרון לשלטון אמר תיבון לראשי המפד"ל, שביקרו במקום, שמשטרת ישראל פותחת
כי זו האמת בעניין הגרעין הקשה של ההתנחלות: היחס שלו לקציני הצבא הוא אינסטרומנטלי לגמרי. הם בעיניו פקידים מתחלפים של השלטון, שהלגיטימיות שלו גם היא אינה מובנת מאליה, אלא תלויה בכמה הוא ממלא אחר רצונם של אדוני הארץ. ומה שתיבון וגם שמני - שההפגנות הקבועות ליד ביתו נרגעו במעט רק בגלל פעילות מונעת - סופגים עכשיו, אינו נוגע למה שהם חושבים או עושים, אלא למערכת היחסים שבין המתנחלים לשלטון, כמו גם לדברים שקורים בין פלגים שונים בקהילה נעדרת המנהיגות ביהודה ושומרון.
צה "ל הרוויח חלק מן היחס הזה ביושר, או בחוסר יושר. הלחימה בטרור בשנות האלפיים, שלוותה באובדן אמון מוחלט בפלסטינים ובהיחלשות התפיסה שלפיה הכיבוש אשם בטרור, יצרה קרבה בין המתיישבים לצבא. היא לא מחקה שנים של מעורבות לא ראויה של מנהיגיהם בדיונים ובהחלטות הצבאיות, ובצדם הפעלה של לחצים דרך נציגיהם במערכת הפוליטית; אבל האינטרס המשותף והצלחותיו המבצעיות של הצבא יצרו זהות אינטרסים.
ואז באה ההינתקות. תקופה ארוכה ביצע הצבא דברים מפוקפקים במלאכת הכיבוש.וב-2005 נרתם מתוך אותה אמירה למשימה הלא-צבאית שהטיל עליו שרון, שהשתמש ביוקרתו של הצבא כדי להכשיר מהלך פוליטי שנוי במחלוקת, בציניות ובלי חשבון לנזק שייגרם.
חמור לא פחות, בשם קידוש המשימה עבר הצבא לסדר היום על הביזוי של מדיו וקציניו במקרים שונים, לפני ההינתקות ואחריה. כשתא"ל (היום אלוף) גרשון הכהן הוכה בישיבה של הרב טל, הצבא עצם עיניים ואמר שיורד גשם.
כשנערים ביזו קצינים, סלחו להם בשם איחוי הקרע. הרמטכ"ל דן חלוץ תבע לפרק את ישיבת ההסדר של הרב אליקים לבנון, שקרא לתלמידיו לסרב פקודה במהלך ההינתקות. חלוץ כבר מזמן עושה עסקים, והרב לבנון וישיבתו משגשגים.
לאחר ההינתקות מונה תא"ל רוסו לאחראי על שיקום היחסים בין הצבא למתנחלים. זה היה שם רשמי לניסיון של הצבא לפייס, במחיר כבודו, את הציבור שבתוכו הוא פועל, שכוחו הפוליטי בירושלים רב, ושבניו מהווים חלק ממשמעותי בפיקוד הזוטר והבינוני בצה"ל. בביקורו הראשון של הרב גורן בחטיבת הצנחנים, כלאו הקיבוצניקים של שרון את הרב הצבאי בחדר קטן והשליכו לתוכו רימוני עשן; לפני כמה שבועות, בכנס של החטיבה, יצאו מאה קצינים וחיילים החוצה בעת הופעה של זמרת, כי לא היו מוכנים לשמוע אישה שרה.
זה אפילו לא התקבל כאקט יוצא דופן או ראוי לתגובה, אלא כמשהו טבעי בצבא שהרבנות הצבאית היא היום גורם המוטיבציה הכמעט רשמי שלו. ובמובן הזה, ממש לא חשוב מיהו נועם תיבון ומה אמרה אמא שלו. אותו חלק בציבור המתנחלים, שבצדק קוראים לו מיעוט אבל איש לא מתמודד איתו באמת, מתייחס אליו כאל נציגו של שלטון לא לגיטימי - ולשלטון כזה צריך להראות מה זה.
כמו שלמ"פ מפנצ'רים את הגלגלים של הג'יפ, כמו שמגיעים למח"ט הביתה עם מצלמת וידיאו, שיידע שאנחנו יודעים איפה הוא גר ולאיזה בית ספר הולכים הילדים שלו. ראש הממשלה או שר הביטחון הנוכחי לא יעשו שום דבר בעניין, הרמטכ"ל ימלמל משהו ממלכתי ולא ידפוק על שום שולחן, והקצינים ימשיכו לשלם את המחיר.
נא להמתין לטעינת התגובות
