מחרחרי מלחמה, ברור
בשנתיים האחרונות עשתה ישראל מאמצים אדירים לקדם את תהליך השלום. למה לא שמענו על זה?
הממשלה היוצאת קיימה מסלולי הידברות רציניים עם הצמרת הפלסטינית. השיחות עצמן לא היו סוד. הפרטים נותרו חסויים. הדברים הגיעו לשיאם בהצעה שהגיש ראש הממשלה היוצא, אהוד אולמרט, ליו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן. אולמרט סיפר על כך, ממש בדרך אגב, בהרצאה שנשא בשבוע שעבר במרכז הבינתחומי בהרצליה.
מעמדה הבינלאומי הרעוע מאוד של ישראל נובע מכך שהיא נתפסת על ידי רבים, לא רק אנטי-ציונים ואנטישמים, כסרבנית שלום. הישראלים, לפי תיאורי הזוועה, הם מחרחרי מלחמה. אין להם שום עניין בהסדר או בשלום או בפיוס. אלא שהמציאות שונה. למעשה הפוכה. בשנתיים האחרונות עשתה ישראל מאמצים אדירים לקדם הסדר שלום. גם במסלול הסורי שעלה לכותרות וגם במסלול הפלסטיני.
ישראל שמרה את הנדיבות הזאת בסוד. תעשיית השקר תמשיך לפעול במלוא הקיטור וישראל הרשמית תשתוק. יש לה קלף מנצח ביד, אבל היא תחביא אותו.
במה מדובר? בהצעה מדינית חסרת תקדים. הרבה יותר נדיבה מההצעות שהגיש אהוד ברק לערפאת בקמפ דיוויד, ואפילו נדיבה יותר ממתווה קלינטון. לפי הגדרתו של אולמרט, שאמר את הדברים רק באופן אגבי לחלוטין, בלי ליצור שום כותרות, מדובר ב"הצעה שמעולם לא הוצעה ונגעה בליבת הבעיות".
ומה הייתה תשובת אבו מאזן? ובכן, לפי עדותו של אולמרט, הוא "עדיין ממתין לתשובה".
שישה חודשים עברו מאז הוגשה הצעת אולמרט לאבו מאזןב-16.9.08. ישראל שמרה על כך בסוד. מדינית, אם הייתה ישראל עושה יחסי ציבור לעצמה, ומעלה את ההצעה באיזה מפגש בינלאומי באופן שיספק כותרות בכל העולם - הרווח להסברה הישראלית היה אדיר. אלא שהיו גם שיקולים פוליטיים. ראשית, זה היה שלב שבו כל הצעה של אולמרט הייתה נראית כעוד ניסיון של האיש לאתרג את עצמו.
באותו שלב, לרוב אנשי השמאל היה חשוב יותר להיפטר מאולמרט מאשר לקדם את השלום. ושנית, ישראל חששה שהצעה פומבית כזאת הייתה הופכת לנקודת פתיחה בכל משא ומתן בעתיד. כך או כך, ההפסד המדיני אדיר. ישראל ממשיכה להיתפס כסרבנית, אבו מאזן יכול להציג את עצמו כרודף שלום, וארגוני הסירוב הפלסטיניים ממשיכים להשיג את מטרתם ארוכת הטווח - בזבוז זמן לצורך יצירת מציאות בלתי הפיכה של מדינה אחת גדולה.
איך זה שהפלסטינים מסרבים למדינה פלסטינית? בעצם הם אף פעם לא היו מעוניינים בה. זה לא חשוב איזו הצעה הם מקבלים: 93 אחוז מהשטחים, 96 אחוז או אפילו 100, הם תמיד יגידו לא. אין כאן שום הפתעה. אם אבו מאזן היה מקבל את ההצעה של אולמרט, זה היה שינוי כיוון. משום שהפלסטינים אמרו לא.
לא לוועדת פיל, שהעניקה לפלסטינים 83 אחוז מארץ ישראל המערבית. הם אמרו לא להצעת החלוקה ב-1947, שהעניקה להם 44 אחוז. הם אמרו לא כחלק משלושת הלאווים של חרטום לאחר מלחמת ששת הימים. הם המשיכו ואמרו לא להצעות ברק בקמפ דיוויד ב-1999.
והם אמרו לא גם להצעת קלינטון בראשית 2001. מכל ההצעות שלאחר הקמת מדינת ישראל מתווה קלינטון היה הנדיב ביותר. כמו תמיד, יש מי שטוען שאין
לפי בנדר בן-סולטן, שהיה שגריר סעודיה בארצות הברית, ההצעה כללה נסיגה ישראלית מ-97 אחוז מהשטחים, חלוקת ירושלים, ועוד. ביום שבו הגיעו ערפאת ופמלייתו לפגישה עם ביל קלינטון בבית הלבן, ב-2.1.01, נסע בן-סולטן לקחת את ערפאת משדה התעופה.
הם ישבו במלון ריץ' בוושינגטון. השגריר הסעודי הבהיר לערפאת שאם הוא ידחה את הצעת קלינטון, זה יהיה "פשע נגד העם הפלסטיני ונגד האזור כולו". ערפאת נכנס לבית הלבן. בן-סולטן חיפש אותו לאחר הפגישה. ערפאת התחמק. תוך שעות התבהרה התמונה: ערפאת ביצע פשע. הוא דחה את הצעת קלינטון. זה לא תיאור של התעמולה הציונית. זה התיאור ואלה המילים של בן-סולטן עצמו.
הסרבנות של ערפאת לא הייתה אמורה להתקבל בהפתעה. בנאום יוהנסבורג שלו ב-1994 הבהיר ערפאת שהחתימה על השלום היא תחבולה, בדיוק כמו הסכם חודייבה, שעליו חתם מוחמד. היו מי שניסו לטעון שיש טעות בפרשנות, וכי הוא לא מתכוון לחיסול ישראל. האמנם? ובכן, ערפאת התעקש להבהיר. בנאום נוסףב-1995, הפעם בקהיר, הוא חזר והבהיר לסטודנטים, שהסכמי אוסלו הם הסכמי חודייבה.
למה הוא מתכוון? ובכן, הדברים הובהרו סופית בנאום שטוקהולם שלו ב-1996, שבו הבהיר לשגרירי מדינות ערב: "אנחנו מתכננים לחסל את ישראל ולהקים מדינה פלסטינית טהורה. נמרר את החיים ליהודים וניקח מהם הכל". אבל אנחנו לא רצינו להקשיב.
אבו מאזן היה עם ערפאת באותם ימים. הוא לא היה הגורם הממתן. לפעמים הוא היה הסמן הסרבן. גם בלי הכריזמה של ערפאת, הוא יודע היטב את כללי המשחק. אותו לא יתפסו בנאום יוהנסבורג. הוא דווקא חזק במילים שמתאימות לאוזניים מערביות. ובאותו זמן, הוא ממשיך בסרבנות לכל הסכם.
בדיוק כמו ערפאת לפניו. מצד אחד, ערפאת הודה לקלינטון על מאמציו, על אף שאת ההצעה הוא כמובן דחה. מצד שני, במסמך שמסביר את ההתנגדות, מסביר הפתח שממשל קלינטון נשלט על ידי הציונים הקיצוניים, כי ליהודים אין שום זכויות בכותל הדמעות, וכי יש להתעקש על זכות השיבה משום שהיא "תגמול את היהודים מהגזענות הציונית". הפתח שינה את המוזיקה.
לא את המטרה. רק לפני שבוע אמר מוחמד דחלאן שהפתח אף פעם לא הכיר, לא נדרש להכיר, ולא יכיר, במדינת ישראל. ולכן, הוסיף, "אין צורך לדרוש מהחמאס להכיר בישראל". וזהו , להזכיר, המתון שבמתונים. האיש שנחשד במשת"פיות עם ישראל.
פלסטינים רבים רוצים שלום ומוכנים להפסיק את הסבל במחיר של פשרה והכרה בישראל. אך בכל הקשור להנהגה, מהחמאס ומהפתח, המטרה הייתה ונותרה חיסול ישראל על ידי דה-לגיטימציה מצד אחד והקמתה של "מדינה אחת גדולה" מצד שני.
"הממשלה היוצאת" אמר נשיא המדינה בטקס השבעת הממשלה החדשה, "קבעה מדיניות של שתי מדינות". זה נכון. אלא שהפלסטינים קבעו שמדינה כזאת, אם תהיה, לא תהיה לצד מדינה יהודית, אלא במקום מדינה יהודית. אפשר לקרוא לה "מדינת כל אזרחיה", אפשר "מדינה דו-לאומית", אפשר "מדינה אחת גדולה". הפלסטינים יודעים היטב מדוע הם מסרבים.
הזמן עובר. והיהודים, בטיפשותם, הרי כבר מקימים להם את המדינה הגדולה. משום שזה ממש לא חשוב מה ישראל מציעה להם, וגם טורחת להסתיר מה היא מציעה להם. מה שחשוב זה מה ישראל עושה. ישראל של ברק ואולמרט המשיכה בחדוות היצירה של המדינה הגדולה.
ברק ונתניהו ימשיכו באותה חדוות יצירה, לשמחת הנייה, משעל, אבו מאזן ודחלאן. מלאכתם של רשעים ואנטי ציונים תמשיך להיעשות על ידי אולטרה ציונים.
נא להמתין לטעינת התגובות
