"העולם העיתונאי טוב מאי פעם". חנוך מרמרי אופטימי
הידיעות התכופות על סגירת עיתונים מודפסים ברחבי העולם לא גורמות לחנוך מרמרי, מי שהיה עורך עיתון "הארץ" עד 2004, להתרגש. גם אם כל התקשורת תהפוך לחינמית
דובר מטעם העיתון צוטט כאומר שהמערכת גילתה, שאירועים שהדיווח עליהם הצריך בעבר אלפי מילים - ניתנים היום לתיאור במסגרת הודעה קצרה. המשך הידיעה נראה כמו מאמץ מכוון להגחיך את הדיווח, עד שלקורא מתברר סופית שמדובר בידיעה מהסוג שעיתוני העולם אוהבים לפרסם ביום חגם של השקרנים, 1 באפריל.
אבל הידיעות התכופות על סגירת עיתונים מודפסים ועל הניסיונות לשמר אותם לפחות כאתרי חדשות באינטרנט, רחוקות מלהיות מתיחה. היחסים בין העיתונות המודפסת לבין האינטרנט תמיד היו בעייתיים והושפעו מהזהות הכפולה של העיתונות המודפסת: עיתונאי המערכות נשבו בקסם התקשורת המיידית ובאפשרויות התפוצה הבלתי מוגבלת בזמן ובמקום שמציע האינטרנט.
הנהלות העיתונים ניצבות מול הסיוט הגדול ביותר של חברות עסקיות: לקוחותיהן של חברות הענק צפויים לקבל בקרוב בחינם את המוצר שעבורו הם התרגלו לשלם כסף טוב במשך 200 שנה של חינוך שוק.
העיתון הראשון בישראל שהחליט להעלות את כל תוכני המהדורה המודפסת שלו לרשת היה הארץ - שהיה גם הראשון שהתמודד עם ההזדמנויות והאיומים של האינטרנט. ההתרחבות לכיוון הרשת בוודאי לא תרמה לתפוצת העיתון.
חנוך מרמרי היה עורכו של העיתון בעת שסערת האינטרנט הכתה בעולם התקשורת.
כשעליתם לרשת חשבנו שאנחנו מפספסים משהו - אבל גם היום זה נראה מהלך מוזר. איך התגלגלה ההחלטה הזו?
"זה התחיל מהסיפור של המהדורה האנגלית, שהארץ החל להפיץ בשיתוף העיתון הראלד טריביון. קודם לכן רכש הארץ תוכנה מיוחדת לאתרי אינטרנט מהטלגרף הבריטי והתאים אותה לצרכיו. היה ברור לנו שהאינטרנט פותח אפשרויות חדשות לקשר עם הקוראים, אבל עדיין לא ידענו איך עושים את זה.
"הבנתי כבר אז שמדובר בדבר גדול מאוד, מהפכה לא פחות גדולה מהמנוע שהחליף את הסוסים. הוויכוח הגדול היה אם העיתון צריך להפעיל פורטל שחלק מתכניו הם עיתונאיים, או להפעיל אתר עם תכנים עיתונאיים בלבד. הוויכוח הזה הוכרע למעשה כאשר הנהלת העיתון החליטה להשקיע בפורטל IOL, שמוזג מאוחר יותר עם וואלה. לנו, כמערכת, לא נותר אלא להקים אתר של עיתון".
אבל המעבר מעיתון אינטרנט מתומצת באנגלית לגרסה מקוונת עברית, הפונה בדיוק לקהל המנויים שלכם, היה נועז מאוד.
"בשלב מסוים הבנו שמה שחשוב הוא שנייצר עניין וכניסות לאתר, בתקווה שהכניסה לאתר תמשוך קוראים להתעניין גם במהדורה המודפסת. לא היתה לנו ודאות בשום דבר ולא ידענו לחזות את התוצאות. זה היה פשוט אינטרס צר של מערכת העיתון שכמה שיותר אנשים ייחשפו לתוכן".
ומה עשתה העלייה לרשת?
"לא קרה שום דבר מבחינת מספר המנויים, לא הרגשנו כלום. צריך להבין שבעיתון של מנויים שינויי התפוצה הם מינוריים מאוד. פרסום סקופ ענק לא גורם לתוספת מנויים, וגם גיליון גרוע אינו מביא לצניחה. לפי בדיקה שערכנו לגבי המניעים לביטול מנויים, רק חמישית מהמבטלים דיברו על בעיות תוכן. במרבית המקרים האשם הוא במערכת ההפצה".
ובכל זאת, היתה התנגשות בין שני העולמות.
"היו לנו חששות מפני התחרות מצד עיתונות האינטרנט. יותר מזה - בסוף שנות ה-90' החלה פאניקה של ממש: רבים חשבו שהעיתונות המודפסת סיימה את שליחותה ותהפוך למדיום וירטואלי המתקיים רק ברשת. זה היה דכדוך חובק עולם. הדוטקומים (חברות האינטרנט - ה.ח) פרחו בעזרת גיוסי הון גדולים בוול סטריט. מיטב העורכים והכתבים התחילו לחשוב שהם מה שנקרא 'העגלונים' שצריכים לתלות
"אבל כשהבועה קרסה חזר הביטחון העצמי של עיתונאי הדפוס. הבנו שאנשי הדוט.קום פשוט לא יודעים לעשות את זה. התברר שלעיתונות האינטרנט אין גם הבסיס הכלכלי שהם חשבו שיש להם. עיתון חייב להחזיק כמה עשרות עיתונאים בכירים ומיומנים, שצריכים להרגיש בטוחים במקום עבודתם ולהשתכר כראוי. עד היום לא נמצא מודל עסקי שמאפשר לאתר אינטרנט להחזיק מערכת כזו".
התחרות בין עיתונאי האונליין לעיתונאי הדפוס פרצה בשנת 1999 גם לתוך המערכת שבראשה עמד מרמרי - והביאה בסופו של דבר לכך שעזב את תפקידו לאחר כהונה של 14 שנה. ב-1999 פרש מהעיתון גיא רולניק, עורך מדור הכלכלה של הארץ ואחד האנשים המרכזיים במערכת. הוא גייס הון מקבוצת הארץ ומחברת TheStreet, שהפעילה אתר כלכלי בוול סטריט, והקים את אתר TheMarker. האתר החדש אמור היה להחליף את העיתונות הכלכלית המסורתית, ולשמש גם כאתר לשירותים פיננסיים ולמידע למשקיעי חוץ שזרמו למשק הישראלי.
הפרישה לא היתה לרוחם של אנשי מערכת הארץ, ומרמרי בראשם - האתר החדש ייצג איום ברור על מעמדו של העיתון. קריסת בועת האינטרנט והקושי למצוא מקורות הכנסה (הפרסום באינטרנט כמעט לא הניב אז הכנסות) אילצו את TheMarker לחזור ולהתמזג עם מערכת העיתון המודפס. אולם המיזוג מעולם לא הושלם: אתר TheMarker נותר יחידה נפרדת מבחינה ארגונית, עסקית ומשפטית ממערכת הארץ. מדור הכלכלה של הארץ הפך למוסף TheMarker, שזכה לאוטונומיה רבה בגיבויו של המו"ל עמוס שוקן.
ב-2004 החליט רולניק, בגיבוי שוקן, להוציא את משרדי המערכת הכלכלית מבניין מערכת הארץ לבניין סמוך שבבעלות קבוצת הארץ. מרמרי חש שהמעבר, שלא תואם מראש עם המערכת, היה פגיעה קשה במעמדו ובעיתון - ובאותה השנה הודיע על פרישתו.
בתגובה מסרה הנהלת הארץ: "החלפת העורכים והמנהלים בעיתון הארץ בשנת 2004 בוצעה על רקע הערכת ההנהלה והדירקטוריון, כי דרושה מנהיגות מסוג אחר לעיתון. ערב ההחלפה היה מצוי העיתון במשבר, נטישת קוראים ומפרסמים והיעדר מיקוד בקוראים. בסוף 2004 קיבלה המנהיגות החדשה של הארץ החלטה להשתמש במותג TheMarker להשקה של עיתון כלכלי יומי חדש שיצורף לעיתון הארץ. ההחלטה חוללה מהפך: הארץ הפך לאחד העיתונים המעטים בעולם אשר הצליח בארבע השנים האחרונות להגדיל את מספר המנויים המשלמים שלו ב-40% ל-70 אלף, בעוד שרוב העיתונים מאבדים מנויים בקצב של 2%-5% בשנה".
בשנים האחרונות שימש מרמרי (60) כראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, וב-2008 היה עורך הראשי של הוצאת הספרים זמורה ביתן, שממנה פרש בסוף השנה שעברה. היום הוא בעל טור ופרשן החי בשני העולמות: הוא מפרסם טורים באתר העין השביעית, העוסק בסוגיות תקשורתיות, ובעל מדור שבועי בשבועון TimeOut תל-אביב, שבבעלות יובל סיגלר.
המודל שחתרתם אליו, מערכת המפרנסת במקביל אתר אינטרנט ועיתון, נראה בעייתי: אלה שני מדיומים דומים, אבל הם דורשים דפוסי עבודה שונים וכנראה גם טיפוסים שונים של עובדים.
"בזכות הניסיון שהלך ונצבר בהפעלת האתר, עברנו שינוי קונספטואלי. לא ראינו בעצמנו תעשייה כבדה שבצמרתה יושב עורך ומשכתב, אלא צוות מוחות שהוא הנכס והנשמה של המוצר. הצוות הזה מייצר מוצר שיכול להתגלגל בכל מדיום אפשרי, דיגיטלי, אנלוגי או מה שזה לא יהיה".
והעיתונאים, שהיו צריכים לעבור מכתיבה בשעות הערב ואחר הצהריים לדיווח רציף ומיידי, הפנימו את המסר הקצת מופשט הזה?
"הייתי יושב עם הכתבים ואומר להם שכולנו עוברים שינוי בדפוסי החשיבה ובהרגלי העבודה. מהנוחות הזו של להגיח לעולם פעם ב-24 שעות - עברנו לעולם שבו אנחנו כל הזמן באוויר. כמו המערכת, כך גם העיתונאי צריך לומר לעצמו שהוא הלב והרוח של התחום הזה, והוא מסקר אותו בכל מדיום: בעיתון, באינטרנט ובמבזקים. זה באמת לא התקבל בקלות על ידי העיתונאים, והתשובה היחידה היא שאין ברירה: העולם השתנה וחייבים לפעול בהתאם".
הממלכה שלך התרחבה: הפכת לעורך של שני עיתונים, בזמן שמתחריך במעריב ובידיעות אחרונות פטרו עצמם מאחריות לאתרים הקשורים בהם.
"כמו יתר הצוות, גם אני הפכתי לעורך אונליין במקביל לעריכת העיתון, עם כל הדילמות הידועות: יש לך סיפור טוב, מה אתה עושה - פורץ איתו לאתר ומניח למתחרים ליישר קו, או שומר אותו למהדורה המודפסת? אני זוכר שהיתה החלטה דרמטית כזו כשהחלטנו לעלות לאתר עם הסיפור על מחלתה של עופרה חזה".
גם אם זה לא קרה מיד, וגם אם לאתרי העיתונות עדיין אין מודל עסקי ברור, העיתונות נשחקת. בארצות הברית עולים אתרים לאונליין, ואילו הילדים שלנו כמעט לא קוראים עיתונים.
"גם אנחנו בעיתונות המודפסת כבר הבנו שהמלכות בת 300 השנה הגיעה לסיומה, ונצטרך לחלוק את השטח עם אמצעים נוספים ועיתונות מודפסת, שתבטא את עצמה בצורות אחרות. בשנים האחרונות שלי בעיתון הארץ עסקנו הרבה ב'קונברג'נס' - התלכדות אמצעי המדיה השונים - וחשבנו כיצד לייצר מוצר שיתחלק בין האמצעים השונים. הבנו גם שמתפתח כאן דור שנולד לתוך העולם המקוון: הוא יצרוך מידע בעיקר באמצעות הרשת".
החזון הזה ישן. אולי צריך לעדכן אותו - כי הוא לא קורה.
"המחשבה הזו הקדימה את זמנה, בעיקר בגלל שההתפתחות בשוק התקשורת בישראל איטית יחסית. זהו שוק מעוכב צמיחה בגלל מגבלות צמיחה ובגלל הדומיננטיות של קבוצת ידיעות. הגורם הדומיננטי בשוק תמיד מעדיף מערכת שמרנית - שבה הדומיננטיות שלו מונצחת".
ולמרות הכל, עדיין לא הפך כאן אף עיתון אחד לעיתון אונליין.
"הבעיה היא שעדיין לא נמצא מודל כלכלי שיכול לקיים עיתון הקיים כל כולו ברשת, או שלפחות מרכז הכובד שלו שם. מצחיק ש-The Marker, שפרץ בסערה בעידן הדוט.קום, מיהר להוציא מגזין מודפס ומאוחר יותר עשה את כל הדרך בחזרה למהדורה המודפסת - שעליה מבוססת היום כל תהילתו".
היכן לדעתך תיעצר הנסיגה של העיתונות המודפסת?
"היא לא תגווע. המונח הנכון הוא 'התכווצות' - אך לא ברור לי עד כמה היא תתכווץ. העיתונות המודפסת עוברת היום פריחה שלא היתה כמוה מעולם, בדפוס או באינטרנט. מבחינת אפשרויות הכתיבה, אין לעיתונאים מה לדאוג: יש מיליוני עיתונאים, גם אם לא כולם בשכר וגם אם חלקם כותבים למגירה או לבלוגים שאין להם הרבה קוראים. אני לא מודאג בשם המין האנושי ולא בשמו של איש. העולם העיתונאי טוב מאי פעם. הבעיה היא שהנחשול הזה שוטף את הגילדה המקצועית שלנו. מי שרוצה להתקיים מהמקצוע יצטרך לחשוב בצורה שונה".
אולי אנחנו מערבבים כאן בין הפצת מידע, שבזה יכול היום לעסוק כל אחד, ובין עיתונאות כמערכת שיטתית לאיסוף מידע ממקורות אמינים, בדיקת מידע והפצתו - תוך עמידה בתקני איכות מקצועיים.
"זה נכון, אבל אני צופה מהפכה שתאזן את המחסור הזה בצד הצרכנים. אני חושב שתתפתח אליטה של אנשים בעלי כישורים, היכולים להפיק את המיטב ממגוון מקורות מידע הקיימים ברשת - והמידע שיתקבל אצלם יהיה טוב יותר מהמידע שהם יכולים להפיק ממקור אחד של עיתון מודפס".
בשנים האחרונות נראה שהעיתונות המודפסת חוזרת, והפעם במודל החינם של האינטרנט.
"זו באמת מהפכה שמוציאה את העיתונות מהאליטות, ואני מתייחס לכל מי שרוכש עיתון בעידן החינם כאל סוג של אליטה. אני רואה אנשים עם עיתון שקיבלו בתחנת הדלק או בצומת, וברור לי שהאנשים האלה לא היו קוראים עיתון בבוקר אלמלא קיבלו אותו חינם. זה דבר פנטסטי. ייתכן שהעיתונות כולה תהפוך בסופו של דבר לחינמית. אבל במקום שבו כולם מקבלים את החומר בחינם, תמיד יהיו אנשים שירצו יותר ויהיו מוכנים לשלם, ולכן אני מאמין שהעיתונות המודפסת לא תעבור לחלוטין מהעולם".
בצרפת עולים רעיונות לסבסד את העיתונות המודפסת על תקן של נכס לאומי.
"צרפת ידועה בנטייתה לסבסד תרבות. אני לא מאמין שמדינה יכולה לסבסד תרבות המונים כזו. זה יכול לעבוד במוצרים מסוימים מאוד כמו תיאטרון, קולנוע ומחול - אבל אי אפשר לסבסד באופן שוטף תקשורת המונים".
נא להמתין לטעינת התגובות
