שנת הברווז: סוף סוף חולקים לו כבוד
הברווז של דודו גבע נהיה הקמע של העיר תל אביב בשנת המאה. יהי זכרו מצחיק
בקלות רבה יכולנו לחיות בעיר שהסמל שלה הוא שלט של "אין חניה" או ארובה גדולה ומלאת פיח, אבל קיבלנו ברווז מצחיק ושובה לב, ואני מצדיע לחולדאי על העניין הזה. בטח לא היה קל לשכנע את ראש העירייה הזה ללכת על הברווז. אולי גם היה צריך להסביר לו מי זה דודו גבע, אולי לא. אני יודע שאני כן הייתי צריך להסביר לילדים שלי על מי ומה מדובר.
דודו גבע והברווז ראובן קסטרו
דודו אהב את הרעיון שברווז הוא מצד אחד צעצוע שילדים אוהבים ומצד אחר אוהבים עוד יותר לאכול אותו. הוא אהב את הלוזריות שבדמות הברווז, הלוזריות שאפיינה מעט את האיש החשוב הזה. כן, הוא היה סאטיריקן מוערך; כן, היום הברווז שלו מתנפנף בראש חוצות על גג בניין העירייה, אבל הוא גם מת די בחוסר כל יחסית ליכולות האדירות שלו; וכן, התחילו להעריץ אותו באמת רק לאחר מותו. כמו שקורה לא מעט במקומותינו.
דיברתי על זה פעם עם אפרים קישון. שאלתי אותו איך יכול להיות שעם כל הפרסום העולמי שלו, עם כל מיליוני הספרים שמכר בעולם, איך יכול להיות שעדיין כואבים לו דברי הביקורת בארץ. הוא דיבר על זה בדמעות. האיש שמכר ספרים כמעט כמו התנ"ך לא סלח לעולם למבקרי קולנוע בישראל שהגדירו את סלאח שבתי כסרט גזעני ועלוב. אתה תראה, כך אמר לי חודשים מעטים לפני מותו, אתה תראה כמה יסגדו לי אחרי שאלך, כמה יספרו איזה גאון הייתי, ואני דווקא רציתי לשמוע את זה בעודי בחיים, אבל ברשותכם נחזור למנוח המרכזי. האיש ש"צייר" עשרות ספרים, כתב טור סאטירי בכל עיתון גדול במדינה זכה להערכה המתאימה רק לאחר מותו.
לפני כעשר שנים, עם יוני להב, פגשתי את דודו בבית קפה תל-אביבי. ניסינו אז לשכנע אותו לעשות פינה בתכנית הסאטירה שלנו "המחשוף", ששודרה בזמנו בערוץ השני. דודו אמר שהוא מחבב מאוד את שנינו, אבל סירב בנימוס. לא היה לו כח, כך אמר, להתחיל שוב תהליך טלוויזיוני מסובך. הוא גם היה בדיוק אחרי עוד הפסד לתביעת דיבה שהוגשה נגדו. כן, דודו גבע היה אחד הסאטיריקנים הכי נתבעים, ולא מעט פעמים שילם כסף מכיסו הפרטי. זה אכל אותו בכל זווית אפשרית. איש עשיר הוא לא היה מעולם, אבל כשפגעו גם בחופש הדיבור שלו, זה באמת הוציא אותו מדעתו.
כאמור, הוא לא הסכים לככב בפינה ב"מחשוף", ונאלצנו להתפשר על מנחם בן. האמת שזו לא הייתה פשרה, אבל זה כבר דיון אחר לגמרי.
דיברתי השבוע על דודו גבע עם לא מעט סאטיריקנים ועם כאלה שעובדים בתחום. רובם ככולם מעריצים את כפות רגליו, רובם ככולם היו עסוקים מכדי לכתוב כמה מילים על האיש. הנה בכל זאת, מה שיוני להב, סאטיריקן ומורה לתסריטאות, שותפי בעבר בלא מעט פרויקטים סאטיריים ובכלל, חושב על דודו גבע.
* * *
יוני להב: "מאות דפי 'זוארץזו', הקומיקס העברי הראשון, התעופפו בשנות ילדותי, וזה, עם 'עליסה בארץ הפלאות' וכמה בנות שרציתי להתחתן אתן אך הן לעומת זאת סירבו בכל תוקף - הם זיכרון הילדות העיקרי שלי.
אותו קומיקס ידוע לשמצה של חבורת ניקוי ראש ודודו גבע המאייר, שהתפרסם בין השאר משום שהוא התפורר מיד אחרי הקנייה, ליווה לא רק אותי, אלא את כל הדור. בכל זאת, איפה יכולת להיתקל בשנים ההן בכל כך הרבה שדיים, זיונים בכל פוזה אפשרית ובלתי אפשרית, נפאס (אז קראו לזה ככה) קללות, גידופים, והשתלחות נטולת רסן בכל מה שיקר
וקדוש לאומה?
הוא למד כמה מחזורים מעליי בירושלים, ובתור מתנת סיום תלה על מסדרונות בית הספר קריקטורות ענקיות ומלעיגות של מורי ומנהלי הגימנסיה. דודו גבע עיצב את השקפת עולמי כשעוד הייתי צעיר מכדי להבין מהי השקפת עולם. למדתי ממנו שלבעוט זה לא רק חשוב, זה בעיקר מצחיק.
פעם נפגשנו אתו, גיא ואני, לצורך אייטם משותף בטלוויזיה. הוא היה אז בסוף שנות השלושים שלו, אבל זה היה רק כרונולוגי. קישון היה הדור של אבא שלי, ודודו גבע היה בשבילי אז, ונותר גם כיום ככה - הדבר הבא, מה שנכון לעכשיו. יהי זכרו מצחיק".
נא להמתין לטעינת התגובות
