עם של קומבינות. גם בתרבות

צרפת הקריבה מגה-אייקון לטובת חוק העישון. בסדרות האמריקאיות כמעט אין מעשנים. בטלוויזיה שלנו עובדים על הפקחים

מיקי לוי | 11/5/2009 10:57

אני אוהב ג'אנק-פוד. הסכנות הבריאותיות ידועות לי, אבל אני לא יכול להתאפק. מכור. ובכל פעם שאני אוכל משהו לא בריא, אני חייב גם לדחוף קצת מהאוכל הזה לאנשים שיושבים לידי. גם לזרים. בכל פעם שאני אוכל ג'אנק, כל מי שנמצא ברדיוס של עשרה מטרים יאכל מעט מהג'אנק הזה. אין להם ברירה. זה לא נעים, אבל הם לא יכולים להגיד כלום. הם מכבדים את הרצון הפרטי שלי להגיע במינימום זמן להתקף לב.

כמובן שמה שכתוב למעלה לא נכון (חוץ מהעובדה שאני אוהב ג'אנק-פוד), אבל זה בדיוק מה שעושים האנשים שלא מכבדים את חוק העישון. בניגוד לתדמית שמנסים לצייר מתנגדי החוק בישראל, לא מדובר בתוצר של חבר כנסת משועמם. החוק הזה הוא כורח המציאות, והוא קיים בכל המדינות המפותחות. אפשר להתווכח על העובדות, אבל יש חוק, והיחס שלנו לחוק הזה, טרחני וטורדני ככל שיהיה, מצביע על היחס שלנו לכל ניסיון להגיע לקצת סדר: זלזול מוחלט.

הדבר הזה משתקף בתרבות שלנו. קחו, למשל, את צרפת. לא צריך להיות מנוי ב"סינמטק פרנסיס" כדי לזהות את דמותו של "מסייה הולו" המפורסם, בגילומו של אגדת הקומדיה הצרפתי ז'אק טאטי.

המקטרת בפיו של טאטי היא אייקון לא פחות מהאיש עצמו. ובכל זאת, בצרפת, אומה של מעשנים, החליטו לצנזר את המקטרת בשלטים של הסינמטק הצרפתי, משום שחוק הטבק אוסר שם על פרסום של מוצרי טבק בשילוט הציבורי. זה נראה אידיוטי כמו שזה נשמע - על

המקטרת ציירו שבשבת צהובה - אבל זה גם מצביע על היחס של צרפת לחוק. לציית למרות הכל. את הבסיס לעיקרון זה הניח מייסד הפילוסופיה המערבית, סוקרטס, שהעדיף למות מוות לא מוצדק מאשר לעבור על החוק. בצרפת יודעים את זה, ומכבדים את זה.

גם בארצות הברית הדבר דומה, ונראה אבסורדי לא פחות. צפו ב"עמוק באדמה" וב"דם אמיתי", הסדרות של HBO ששברו כמעט כל טאבו אפשרי, מסצנות מין מפורשות ועד תמונות של אלימות קשה לעיכול, וחפשו את המעשן. אולי תמצאו אותו, אבל הדמויות הראשיות, בלי יוצא מן הכלל, פשוט לא מעשנות.

ומה אצלנו? מצאתי דוגמה יפה בסיטקום "אולי הפעם". מעשנים יש שם בשפע, אבל יוצרי הסדרה החליטו שזה לא מספיק. באחד הפרקים מגיע מבלה בפאב אל הדמות הראשית, מנהל הפאב, ושואל אותו למה מעשנים במקום. מנהל הפאב מגיב, כצפוי ובהתאם למציאות, בביטול ובזלזול. אבל אז מתברר שמדובר בפקח סמוי, ואז הוא מאיים בקנס. מה עושה מנהל הפאב הנבון? מגייס את חברתו השחקנית המפורסמת, שבמקרה מופיעה בתוכנית מצלמה נסתרת, ומסביר לפקח שהוא היה מעורב במתיחה. הפקח המטומטם מאמין לשטות הזו, כמובן.

מעבר לפתרון העלוב בתסריט, הסצנה הזו משקפת את היחס שלנו לכל מה שמייצג מינהל תקין. אנחנו מתים להיות "כמו באירופה", אבל פה, בארץ הקומבינה, לא באמת רוצים להגיע לסטנדרטים של השכנים מעבר לים. עד אז, הלא-מעשנים יצטרכו לעצור את נשימתם.