לנצח, גם במאבק עובדים: הקמת הוועד בתזמורת האנדלוסית
משכורות נמוכות ויחס מחפיר בתזמורת האנדלוסית הביאו אותנו להקים ועד. ההנהלה לא הסכימה להיכנס איתנו למשא ומתן, אז החלטנו לשבות, ובלילה שלמחרת קראנו באינטרנט על פיטורינו. המשכנו לנגן בהתנדבות, וכעת אנחנו נאבקים לזכות בהכרה ממשרד התרבות. מונולוג של יו"ר הוועד בתזמורת שזכתה בפרס ישראל
החלטנו להתארגן. אני זוכר את צהרי יום השישי הזה, נפגשים בחשאי, כולם מגיעים לאשדוד, חלק מן האנשים עושים דרך ארוכה מאוד, חותמים על מסמכים, הלב דופק כמו ילד שמורד בהורים, ועוד אפילו לא יודע למה. אנחנו ועד, מודיעים להנהלה. אנחנו כאן, יש לנו דעה. אנחנו רוצים להשמיע אותה. אנחנו דורשים שיתחשבו בה. כמה היינו נאיביים.
"עובדים לא מעסיקים הנהלה, הנהלה מעסיקה ומפטרת עובדים", "על כל אחד שילך נביא עשרה" ועוד ועוד - אלו רק חלק מן הפנינים שנשמעו כשההנהלה נפגשה לדון בהתארגנות שלנו. פגישה שכמובן לא הוזמנו אליה. "אתם לא ועד, אנחנו לא מכירים בכם", עד כדי כך פשוט. הרגשנו את חרב הפיטורים והאיומים מתהפכת מעל ראשינו. הבנו שאנחנו חייבים ארגון עובדים מאחורינו, שיתמוך בנו וייתן לנו "גב".
התקשרתי לאיגוד האמנים בהסתדרות החדשה וענתה לי רותה. כבר מהמשפט הראשון הרגשתי שמדובר במלאך. היא מעבירה לי את דוד גלנוס, יו"ר איגוד האמנים. "שלום דוד, שמי תום מהתזמורת האנדלוסית, אני צריך לפגוש אותך בדחיפות". "אין בעיה", ענה הקול מן הצד השני של הקו, סמכותי ומרגיע, "תגיע מחר בשבע בבוקר". מחר בשבע בבוקר? אני חושב לעצמי... כזה אדם רציני אנחנו צריכים בצד שלנו.
למחרת בשבע, אנחנו אצלו, נציגי הועד, והוא מסביר לנו שיש דבר שיכול לעגן את הזכויות שלנו, שתפקידו לדאוג לכך שלא יוכלו להמשיך להתעלל בנו ולהתנכל לנו. קוראים לזה "הסכם קיבוצי",
במאי 2008 הכרזנו, בגיבוי ההסתדרות, על סכסוך עבודה. משם התחיל המסע המפרך שעברנו ואנו עדיין עוברים עד היום. שמונה חודשים של משא ומתן מול ההנהלה, שמורחת את הזמן ואפילו לא קוראת את הניירות עליהם אנו עובדים שעות בישיבות אינסופיות. בו בזמן, חווינו התנכלות מתמדת ובלתי פוסקת לחברי הועד ולעובדים המזוהים עם המאבק: פיטורים של עובדים בטענות שווא כאלו ואחרות, ועוד צעדים שערורייתיים שמוכיחים לנו שוב ושוב שלהנהלה אין חשש מלפגוע בתזמורת אפילו, במסגרת ניסיונותיה לפרק ולשבור אותנו.
בסוף יולי, לקראת סיום עונת הקונצרטים ותחילת הפגרה, יצאנו לשביתת מחאה של קונצרט אחד בתיאטרון ירושלים. 10 דקות לפני העלייה לבמה קיבלנו את האוקיי לעשות את הצעד. לא יכולים יותר להציג עסקים כרגיל כלפי חוץ כשבפנים הכל רותח.
המנהל המוסיקלי שלנו זעם: "אני אחסל את כל הרוסים בתזמורת הזו", הוא צעק - ועוד סוד קטן שכולנו ידענו משתחרר לאוויר העולם ("גישור בין מזרח ומערב", זוכרים?). בנוסף הוא ניגש אלי, מנופף באצבעו לעברי. "אני אחסל אותך", אמר, "אתה שומע? אתה גמור! אני אראה לך מה זו התנכלות". מעורר השראה, ממש עושה חשק לפצוח בנגינה ובשיר.
בינואר הרגשנו שכלו כל הקיצין. ההתנכלות אלינו רק התגברה בעוד שהמו"מ, כביכול, נמצא בכזה קיפאון שאני מצטנן רק מלחשוב עליו. החלטנו לצאת לשביתה כללית. זהו. לא מנגנים ולא עובדים יותר עד שלא ישבו אתנו ברצינות. עד שלא נקבל את ההסכם הקיבוצי שלנו. התבצרנו במשרדי התזמורת ולא נתנו לאיש להיכנס. "פה שביתה".
כבר באחר הצהריים של אותו יום שבו ו"הראו לנו מה זה". נציג העירייה סילק אותנו בכוח, הכה את דוד גלנוס שנזקק לפינוי באמבולנס, והחליף את המנעולים במשרדים. בלילה שלמחרת קראנו באינטרנט שכולנו מפוטרים. ככה. כל כך פשוט. 50 עובדים ונגנים, ביניהם נשים בהריון ובחופשת לידה ואמהות חד הוריות, נזרקים אל הרחוב רק כי החלטנו ש-1,200 שקל זה לא מספיק בשביל לחיות בכבוד. רק כי טענו שבשביל לעבוד בנחת, אתה צריך להיות בטוח שמקום העבודה שלך יהיה שלך גם מחר ואינו תלוי בגחמות אישיות כאלו ואחרות.
מאז עברו ארבעה חודשים. מיותר לציין שלא רק שלא קיבלנו פיצויים, גם משכורות אחרונות לא שולמו לנו. בארבעת החודשים הללו נעשו מספר "ניסיונות פשרה" בסגנון של "ותרו על ההסתדרות ועל הסכם קיבוצי ואנחנו נחזיר את כולכם לעבודה". אבל לא נשברנו. להפך. ההנהלה פיטרה אותנו, אבל אנחנו עדיין ביחד. אנחנו עדיין התזמורת.
המשכנו להופיע בהתנדבות, כשהקהל והביקורות מהללים, למורת רוחה של ההנהלה שחשבה להקים תזמורת חדשה עם עבדים חדשים ולמשוך אליהם נגנים רעבים מתוך התזמורת. מקורב להנהלה הוקלט כשהוא מאיים על נגן שלא לנגן בקונצרטים שלנו ואומר "את כל הרוסים האלה אני לא צריך, השארתי אותם שם".
המאבק היחיד שלנו היום הינו ההכרה של משרד התרבות בנו כתזמורת האנדלוסית המקורית. הכרה שמלווה בכסף. כסף שהוא חמצן עבורנו. תקציב שמיועד לתזמורת האנדלוסית שמוקפא כרגע, עד שיוחלט אם אנו זכאים לו או לא.
לשם כך נפגשנו עם יו"ר ההסתדרות עופר עיני, שהתגלה כאדם משכמו ומעלה. "אני גאה בכם", אמר לנו, "המאבק שלכם צריך להיות סמל לכל העובדים במדינה". בכנס יושבי ראש ועדים של ההסתדרות הקדיש עיני מספר דקות בפתיחת נאומו לנושא שלנו, וקרא לועדים לתמוך בנו, ולקנות מאתנו קונצרטים. הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל מאז כבר שלושה ימים.
אנחנו אופטימים, כי האמת והצדק בצד שלנו, ולמרות כל העיוותים והעוולות שראינו בדרך, לא יכול להיות שהצדק לא ינצח ולסיפור שלנו לא יהיה סוף טוב. זה המקום שלי לפנות אל חבריי הנגנים והעובדים. אני מוריד בפניכם את הכובע. רק הביחד הזה שלנו, הביחד המשפחתי ממש (קיבוץ גלויות כבר אמרתי? והפעם בלי טיפה של ציניות) הוא שמחזיק אותנו ומחזק אותנו, והוא שיגרום לנו לנצח ולהמשיך לימים יפים יותר של מוסיקה ויצירה.
הכותב הוא מנצח, מעבד ונגן המנדולינה בתזמורת האנדלוסית, ויו"ר ועד העובדים והנגנים של התזמורת
נא להמתין לטעינת התגובות
