לכי תלמדי זך. וידויה של מורה
התלמיד של היום טוחן צ'טים, רואה סרטים וקורא אינטרנט - כל זה במקביל. מדבר על הישגיות ומימוש עצמי, בולע ריטאלין - כל זה בשיעור - ואין דרך להעניש אותו. ובאמצע אני, נילי ציוני, 30 שנה מכינה לבגרויות בספרות, עם לוח וטוש, ומנסה ללמד נתן זך
ללהקת דפש מוד יש שורה בשיר ש'מילים מסתירות ומטשטשות ושתיקה חושפת'. "וברגע זה, כמורה, מה יותר טבעי מזה שאפתח מולם את המחשב, אעלה על המילים של השיר של דפש מוד ומשם אטפס לעוד לינק ועוד לינק ועוד לינק ואכסה עולם שלם של אסוציאציות סביב 'שתיקה'. אבל במקום זה אני נשארת מול הלוח עם טוש ביד, כמו לפני מאה שנים. כדי להשמיע להם את המוזיקה של דפשמוד אני צריכה לצעוד עם כל הכיתה לחדר ההקרנה ושם להכניס טייפ לקלטת.
איפה זה נשמע שבאלף השלישי ככה יתנהל שיעור? מה עוד שאנחנו, המורים, צריכים להיות פרזנטורים הכי טובים שיש, אנחנו המופע עצמו, אנחנו צריכים לרתק ולמגנט את הילדים, כדי שיתפסו את החומר. ומכיוון שכולנו היום נמצאים בתרבות של רייטינג, הרי מה שקובע אלו התוצאות הסופיות של המבחנים, ההצלחה בבגרויות. כך נמדד המנהל, כך נמדד בית הספר.
"ואני עובדת מול הסולם הזה. כדי לתת להם את המופע הכי טוב שיש אני מתעוררת בחמש בבוקר וקוראת חומרים עד שבע. למשל, בוחרת מוזיקה מתאימה לימי הביניים. מאיר אריאל כתב את 'טרמינל' כתגובה ל'מליצתי ודאגתי' של שלמה אבן גבירול, וברי סחרוף הלחין את 'אדומי השפתות' שלו. חומרים מהסוג הזה ממנפים את ימי הביניים לראש העכשווי שלהם. אבל גם פה יש בעיה.
כשמורה בוחר חומרים לכיתה בת 40 תלמידים, הוא בוחר את החומרים לפי אינספור קריטריונים. היום, כשמורה נכנס לכיתה, הוא עומד מול 40 אנשים צעירים ומבולבלים, שמקבלים מהחברה מסרים סותרים. מצד אחד אומרים להם, 'תתאמצו, קחו חמש יחידות מתמטיקה וחמש יחידות ספרות כדי שתצטיינו, ותגיעו להישגים בחיים'. מצד שני אומרים להם: 'תהיו מאושרים, תעשו את מה שבראש שלכם'.
"מצד שלישי, ההורים כבר לא בבית, הבית המשפחתי, כמו שהכרנו אותו פעם, לא קיים כבסיס לתמיכה. אין מסגרת של הורה אחראי שנמצא שם ודואג להעיר אותם ולהאכיל אותם ולהשגיח שהם עושים שיעורים. ההורים היום נמצאים במירוץ העכברים שלהם. הם משלמים את מיטב כספם לבית הספר ומטילים את תפקיד 'המבוגר האחראי' על המורה. ואז, לא די שאני מלמדת אלתרמן, אני צריכה ללמד את הילד מהו דיאלוג, איך לפנות, איך לבקש, איך להגיד, צריכה לאמן אותו לחיות את החיים. להיות המנטורית שלו.
"כשנכנסתי לכיתה בשנות השמונים, היה חוזה ברור בין המורה לתלמיד, להורים. כל אחד ידע את מקומו. התלמידים ידעו שהם צריכים להצדיק את זה שההורים יוצאים החוצה לפרנס ומאפשרים להם ללמוד. היום, בעידן ה'בא לי', החוזה הקודם התפרק ואין חוזה חדש.
"יש לי תלמידה שביקשה שאעיר אותה בבוקר כי אין מי שיעיר אותה, ואני כמובן עושה את זה. אני מתכתבת עם התלמידים שלי בצ'ט גם ב-12 בלילה. יש להם בעיות, יש להם לחצים, יש להם מועקות, וחלק מהם לוקחים תרופות, מריטאלין ועד תרופות אנטי-דיכאוניות. וזה חוצה את כל השכבות, ואת הסטטוסים הכלכליים, העדתיים והתרבותיים.
"וישנה עוד נקודה שלא מקלה עלינו. משרד החינוך היום דוגל בשיטה שלא מפנה למגמות מקצועיות. כולם לומדים לימודים עיוניים. וישנם הרבה תלמידים - וזה אינו קשור לעובדת היותם עשירים או עניים,
"ואז מרוב תסכול הם מפריעים בכיתה, צועקים, משתוללים. ומול זה מתרחש עוד דבר חדש. התבטלו העונשים. לנו כמורים אסור להוציא היום תלמידים מהכיתה, אסור לנו להעניש תלמידים בשום צורה ואופן. אין לנו שום כוח נגדם. ואז מורה שנכנס לכיתה עומד מול התמודדויות אינסופיות שלא קשורות בכלל בהעברת החומר הלימודי. קבוצות רבות של תלמידים מאובחנות כסובלות מהפרעות קשב, קבוצה אחרת מוגדרת כבעלת משך ריכוז קצר, ישנם התלמידים שלוקחים תרופות, תלמידים שיש להם בעיות רגשיות, עצבנות, אלימות, ובסוף כל אלה עומד מורה אחד שצריך להעביר שיעור מעניין ולהצליח לגעת בנפש ובשכל של התלמידים שלו.
נילי ציוני, בת 53, בחרה להיות מורה. אחרי שסיימה תואר ראשון בספרות ובפילוסופיה ותואר שני בפיתוח תוכניות לימוד, היא הוזמנה ללמד באוניברסיטה הפתוחה. לימדה, השתעממה וחזרה להוראה. בחרה לעמוד לפני כיתה, ב"גימנסיה" בתל אביב.
ציוני היא אדם יוצא דופן. כוח החיים שלה יכול להטעין בקלות שלושה אנשים רגילים. יש לה ידע אינסופי, כריזמה, יצירתיות ואכפתיות. אין לה קושי למגנט כיתה של 40 תלמידים שצעירים ממנה ב-30 שנה לפחות. האופטימיות ואהבת המקצוע לא מטשטשים את הפיכחון המר מול תלוש השכר. עם ותק של 30 שנה ועם שני שלישים משרה בפועל, היא מחזיקה ביד תלוש של 4,500 שקל.
"כדי להשתכר כראוי", היא אומרת, "עבדתי כל חיי בשלוש משרות. ובמקביל להוראה בגימנסיה לימדתי בבתי ספר אקסטרניים בתל אביב ובאילת ובאמצע נתתי סופי שבוע של כתיבה יוצרת. התעקשתי להרוויח סכום משמעותי והרווחתי אותו, אבל כיליתי את הכוח שלי וגידלתי יבלות על מיתרי הגרון".
כל זה, היא מסבירה, נובע מהצורך להשקיע, בנוסף ל-25 שעות שבועיות מול הכיתה בבית הספר, עוד כ-50 שעות בבית. הממסד בונה על זה. נשים הולכות למקצוע הזה בגלל היכולת לחזור לילדים בצהרים והתוצאה: דימוי עלוב, משכורת נמוכה, ואינספור שעות עבודה לא משולמות בשעות החופשיות בבית. וכרגיל אין תקנים חדשים.
איך עובדת מורה בחינם בשעות החופשיות? "מכינה מערכי שיעורים, קוראת חומרים, בודקת עבודות ומבחנים שעדיין נכתבים בכתב יד, וזה ייאוש שאי אפשר לתאר במילים, כותבת הערות על המבחנים והעבודות, נותנת הערכות ומנמקת אותם, מתכתבת עם תלמידים (נערה לא הגיעה לכיתה שלושה ימים, אני כותבת לה מייל), הולכת לימי עיון, כנסים והשתלמויות, יוצאת לטיולים שנתיים, באה לאספות הורים, מזמינה אליי הביתה תלמידים אחר הצהריים כדי לתגבר אותם נקודתית בלימודים". שגרה של עבודה סביב השעון.
אבל הדבר החשוב יותר מהבגרויות זה התפקוד שלהם במציאות, והם מחפשים נואשות סרגל ערכים לא מזויף היא אומרת. "כשהכל מותר ואפשרי, אני מדברת איתם על המושג 'חירות' דרך סארטר. אני שואלת את התלמידה שמגיעה על עקבים גבוהים ומיני, אם היא באמת בוחרת לדדות בקושי ולמשוך כל הזמן את החצאית למטה. החברה נכלולית, אני מסבירה להם, וצורבת על הדיסק שלכם ציוויים חברתיים בלי שתרגישו. האם אתה רוצה באמת ללמוד חמש יחידות מתמטיקה, או שציווי חברתי תחרותי דוחף אתכם? ומה עמדתכם לגבי גיוס לצבא?". היא מעוררת דיון.
אל תעשו דברים באופן אוטומטי. זה השיעור החשוב ביותר לתלמידים שלה. ואז רושמת על הלוח את השאלה שאיתה הם עתידים להתמודד כל חייהם: האם המשהו הזה שיושב בתוככם הוא זה שקובע ובוחר את דרכו או הציווי החברתי מנתב אתכם אוטומטית? והם - היא אומרת - יודעים להודות למחנך שמוכן להרים אותם כמה סנטימטרים מעל הריקנות ומסמן עבורם שביל מחשבה שיש בו משמעות.
נא להמתין לטעינת התגובות
