מנער לגבר: הקרב ששינה את חיי אלוף עמוס ידלין
האזעקה נשמעה בבוקר, ובערב כבר מצאתי את עצמי צולל מעל מוצב לחצנית ומנסה לשחרר שבע פצצות. שמונה-עשר יום מאוחר יותר כבר הייתי מישהו אחר
זו הייתה הגיחה המבצעית הראשונה בחיי, וכל מה שקרה במהלכה לא תאם, ואף עמד בניגוד חריף, לאופן שבו התאמנתי והוכשרתי, ובוודאי לדוקטרינה שלאורה חונכתי. יצאנו לטיסה בלי מודיעין עדכני ובלי תצלומי אוויר לזיהוי המטרה. בשעה הראשונה של הטיסה, שבה טסנו מעל מערב סיני, לא הועברה אלינו שום מטרה. לבסוף קיבלנו מטרה על מפת קוד, ולמרבה ההפתעה המטרה הייתה בצד המזרחי של התעלה: כוחות מצריים שצרו על מוצב צה"לי. התבקשנו להפציץ את המוצב, כי המצרים ככל הנראה, כבר החזיקו בו.
החושך כמעט ירד, וטסנו בגובה של 100 רגל, בניסיון להתחמק מהטילים והנ"מ, שבאור אחרון נראו מאיימים אף יותר. זה היה תרגיל טיסה שכל טייס צעיר אף לא הייתי מוסמך לבצע באור יום מלא.
משכנו לתקיפה, מי התעלה נראו כפס כסף במדבר שהחשיך ונפרד מאור השמש האחרון. שחררנו את הפצצות ושברנו חזרה לגובה נמוך. ביציאה מהתקיפה נעלם מספר שלוש במבנה. הוא לא ענה לקריאות בקשר. בעודי תר אחריו חלף מולי מטוס מיג ,17 ובעוד אני שוקל להסתובב ולדלוק אחריו, כמעט התנגשתי בפנטום שזינב בו.
חזרתי לבדי לבסיס חצרים המואפל. כמעט נחתי על מסלול דמה שהואר בחולות חלוצה. בעודי פוסע חזרה לטייסת, נשמע
פיצוץ נורא. מטוס פנטום התרסק ליד מסלול נחיתה בחצרים, וקולות הנפץ של מאות פצצות המצרר שנשא על כנפיו והתפזרו סמוך לטייסת הבהירו לי, סופית, שאנחנו במלחמה, ושהיא אינה דומה כלל ועיל קר למלחמה שניהלנו בששת הימים.
18 ימים ו-25 גיחות לאחר מכן, כאשר הטייסת – שאיבדה 17 מטוסים, שבעה מטייסיה נהרגו וחמישה נפלו בשבי – התכנסה לתחקיר, הייתי כבר שונה לחלוטין ממי שהמריא לגיחה הראשונה ביום הראשון למלחמה. בוגר מלחמה קשה ואכזרית, שהתמודד עם טילים ואש נגד מטוסים, איבד חברים, ראה את המובילים שלו מתפוצצים באוויר ואת המטוסים עולים בלהבות כאשר הם פוגעים בחולות סיני או באדמת מצרים ממערב לתעלה.
שם, ממערב לאיסמעיליה, נפגעתי מטיל במשיכה לתקיפה ב-16 באוקטובר, והתחמקתי מטיל אחר שחלף עשרה מטרים והתפוצץ מאחוריי כמה ימים מאוחר יותר.
לאחר המלחמה חשתי תסכול וצער עמוק – תסכול על שלא קראנו את התמונה, על שלא מימשנו את הציפיות ועל שלא הכרענו את המלחמה "חזק, מהיר ואלגנטי." וצער, עמוק ונוקב, על טובי חבריי שנפלו.
עם זאת, ברמה האישית חשתי ביטחון עצמי רב על העובדה ששרדתי את המלחמה, שעמדתי בציפיות, שלחמתי כראוי. וברמה הלאומית חשתי תחושת הישג, שלמרות המחדלים והעיוורון הסתיימה המלחמה בהשמדת רוב סוללות הטילים, כשצה"ל מרוחק רק 101 קילול מטרים מקהיר ובטווח תותחים מדמשק.
מלחמת יום כיפור הייתה גורם מעצב שהשפיע על החלטתי להמשיך ולשרת בחיל האוויר ולהיות חלק מהקבוצה שתחזיר את חיל האוויר להיות כוח מרכזי בביטחון ישראל – מרתיע ומכריע, שולט בשמים ומשפיע דרמטית על המתרחש בארץ.
הייתי כבר שונה לחלוטין ממי שהמריא לגיחה הראשונה
איור: רות גווילי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם