ים המלח – החטא ועונשו
מפלס הבריכה הדרומית עולה, הברכה הצפונית מצטמצמת. תעלת הימים טובה לכותרות ומי נהר הירדן כבר לא זורמים. ניר פפאי, רכז שמירת הטבע בחברה להגנת הטבע מחדד את הבעיות ומציע דרכים לפתרון. כך או כך אין פתרון מהיר שיכול למזער את הפגיעה שגרמנו לאורך עשרות שנים. שבוע ים המלח ב-nrgמעריב יוצא לדרך
מפלס ים המלח ידע לאורך ההיסטוריה עליות וירידות אולם לירידה החדה במפלס הימה החל משנות השבעים אין אח ורע. ירידה שהובילה בשנות ה-70' לחלוקתו של ים המלח לשני אגנים, צפוני ודרומי, שלכל אחד מהם מאפיינים שונים לחלוטין ומכאן גם בעיות שונות.
האגן הצפוני, הוא ים המלח, משתרע על שטח של כ-650 קמ"ר ועומקו בשיא כ-420 מטרים. מפלסו של האגן הצפוני החל לרדת דרמטית החל משנות ה-60' והוא במגמת האצה כאשר בשנה האחרונה נרשמה ירידה של 1.3 מטרים. התוצאה הישירה והבלתי נמנעת היא התכווצות שטח הפנים של האגם, חשיפת שטחים גדולים של בוץ, היווצרות בולענים, פגיעה באקוסיסטמות ועוד.
הסיבות לירידת המפלס נחקרו היטב וידועות – הגורם המרכזי, שאחריותו נאמדת בכ-60% מהבעיה הינו הירדן, שלמעשה פסק מלזרום לים המלח. הירדן, שזרימתו עד אמצע המאה שעברה נאמדה בלמעלה ממיליארד קוב בשנה, מזרים כיום לים המלח בעיקר מים מליחים ושפכים בהיקף של כ-100 מלמ"ק, תוצאה של ניצול מקורותיו במעלה הזרם, הן על ידי ישראל בכנרת והן על ידי סוריה וירדן בירמוך.
הגורם השני בחשיבותו לירידת המפלס הנם מפעלי הפוספטים בישראל וירדן האחראים לכ-40% מירידת המפלס, אשר שואבים את מימי האגן הצפוני המהווים עבורם את חומר הגלם לבריכות האידוי בדרום.
הגרעון במאזן המים בהווה ביחס לעבר נאמד בכ - 650 מלמ"ק לשנה וזה גם היקף המים הנדרשים על מנת לפצות על הגרעון ולייצב את מפלס ים המלח. כמות זו שווה להיקף צריכת המים השנתית בישראל לכל המגזר הביתי (צרכי בית וגינן). במידה ונרצה לא רק לייצב אלא גם להעלות את המפלס במטר בשנה, בכדי השיב
פתרונות רבים ושונים הוצעו לאורך השנים, החל מהצעתו של הרצל להזרים את מי הים התיכון לים המלח ועד ההצעה המקודמת היום להזרים את מי מפרץ אילת/עקבה לים המלח.
כיום ניתן להצביע על שני כיוונים מרכזיים - האחד הוא תעלת הימים, בתוואי שבין מפרץ אילת לים המלח. הפרויקט אשר נמצא היום בבחינה על ידי הבנק העולמי, מתוכנן לשאוב שני מיליארד קוב ממפרץ אילת, אשר יותפלו לאורך הערבה הירדנית, כאשר מחציתם יוזרמו כמים שפירים ברובם לירדן והמחצית השנייה, תמלחות, אשר יוזרמו לים המלח. מלבד המורכבות ההנדסית-כלכלית של הפרויקט, נבחנות כעת שורה של סוגיות סביבתיות, העיקריות שבהן: השלכות השאיבה על מפרץ אילת; השלכות התעלה ומתקני ההתפלה על הערבה וההשלכות על הרכב מי ים המלח הצפוי להשתנות כתוצאה מההזרמה. החשש הגדול, במיוחד של ארגוני הסביבה, שהרצון לפתור בעיה אחת עלול ליצור בעיה אחרת, לא פחות קשה.
כיוון שכך, מובילים היום ארגוני הסביבה בחינה של חלופות "צפוניות", שמטרתן לשחזר ככל הניתן את שהיה בעבר ובדרך זו לצמצם את מרכיבי אי הוודאות הסביבתיים מחד, ולהחיות את נהר הירדן הגווע מאידך.
בניגוד לאגן הצפוני, בו מפלס המים יורד כאמור בקצב של למעלה ממטר לשנה, באגן הדרומי המפלס עולה בקצב של 20 סנטימטר לשנה בממוצע. האגן הדרומי הנו למעשה בריכות תעשייתיות רדודות, בהן עומק המים הממוצע הנו כ - 2 מטרים, המשמשות את מפעלי הים המלח החל משנות ה-30' של המאה שעברה, עוד בהיותו אגן אחד.על שפת הבריכה התעשייתית הגדולה ביותר, המוכרת גם כבריכה מס' 5, שוכן מוקד המלונאות המרכזי בים המלח – עין בוקק וחמי זהר - הכולל כ - 4,000 חדרי מלון.
כחלק מתהליך הייצור של מפעלי ים המלח והפקת האשלג שוקעת בבריכה חמש שכבת מלח בעובי של 20 סנטימטר המצטברת על קרקעית הבריכה וכתוצאה מכך עולה מפלס הבריכה, השומרת על עומד מים קבוע, בכ - 20 סנטימטר מדי שנה.
עד היום עלה מפלס הבריכה בכשמונה מטרים כתוצאה מהצטברות שכבת מלח בעובי דומה בקרקעיתה. התוצאה של עליית מפלס הבריכה איום מתמשך על היסודות של המלונות הסמוכים לבריכה. בעשור האחרון הושקעו מאות מיליוני שקלים בהגנת על המלונות מפני הצפה ובשנה האחרונה אף הוקמה חברה ממשלתית מיוחדת – החברה להגנת ים המלח – שזהו עיקר תפקידה.
גם במקרה זה ישנן שתי חלופות מרכזיות להתמודדות עם הבעיה - האחת מדברת על המשך הגבהת הסוללות המקיפות את הבריכה, תוך יצירת לגונה נמוכה יותר בחזית המלונות. לשם מימוש חלופה זו נדרשת כרייה בהיקפים עצומים של עשרות מיליוני מ"ק במרחב של מדבר יהודה, בכלל זה באזורים רגישים במיוחד כדוגמת מניפת נחל צאלים. מנגד ניצבת חלופת "קציר המלח", שעיקרה ייצוב מפלס הבריכות על רום קבוע באמצעות "קציר" – גירוד המלח השוקע בתחתית הבריכה והסעתו לאגן הצפוני.
בניגוד לפתרון של הגבהת הסוללות, שמלבד הפגיעה הסביבתית הקשה, אינו מתמודד עם הבעיה אלא רק דוחה אותה במספר שנים וגם אינו חותר לייצר שיווי משקל בין ה"שחקנים" המרכזיים באזור, פתרון קציר המלח, הגם שעלותו ככל הנראה גבוהה, הנו הדרך היחידה ליצירת איזון לאורך שנים בין התעשייה, התיירות והסביבה בחבל ארץ זה.
חלופות אלו נבחנות כעת והחלטה צפויה להתקבל בחודשים הקרובים, כאשר ישנה מחלוקת קשה מי עתיד להכריע בדבר הפתרון שהשלכותיו על האזור מרחיקות לכת – האם גורמים פוליטיים שבראש מעייניהם הטווח הקצר, החור שבגרוש, תוך העדפת האינטרסים של בעלי ההון, או שההכרעה תהיה בידי גורמים מקצועיים אשר ישקללו גם ערכים כגון צרכי הדורות הבאים, טובת כלל הציבור ושימור הסביבה.
המסקנה המצערת לכל אלו המחפשים פתרון קסם שמטרתו למזער את הפגיעה שגרמנו לאורך עשרות שנים היא, שבכל הקשור לים המלח, אין כזה. יתרה מכך, במערכת כה רגישה לשינויים כים המלח, עלינו להישמר מפני מקסמי שווא העלולים להסיט את הבעיה למקום אחר.
מדינות האזור ניסו לפתור את בעיית המים בדרך הקלה ובכך חרצו את גורלו של ים המלח שלא נשאר חייב ופער את הבולענים סביבו. יש לדאוג שהניסיון לפתור את בעיית ירידת המפלס באגן הצפוני לא תבוא על המזבח של מפרץ אילת והפתרון של עליית המפלס באגן הדרומי לא תבוא על המזבח של מדבר יהודה.
אין בדברים אלו כדי לרפות ידיים מפעולה, להיפך, אלא כדי לעשות זאת בשכל ובראייה מחושבת וארוכת טווח.
הפעולות הנדרשות הן:
אגן צפוני – בחינה יסודית לחלופות הצפוניות, במקביל לבחינה מעמיקה להשלכות הסביבתיות של תעלת הימים בתוואי ממפרץ אילת לים המלח.
אגן דרומי - מתן עדיפות ברורה לחלופת קציר המלח על פני המשך הגבהת הסוללות כאשר עיקר המימון נעשה על ידי מפעלי ים המלח, הנהנים העקרים מירידת המפלס.
תמלוגי מפעלי ים המלח – העברת התמלוגים שמפעלי ים המלח מעבירים לקופת האוצר, בהיקף של עשרות מיליוני שקלים בשנה, להשקעה בפרויקטים סביבתיים באזור ים המלח כפיצוי על הפגיעה בו.
ואחרון חביב - על אף כל מה שעוללנו ועדיין אנו מעוללים לים המלח, בואו נסייע לבחירתו כאחד משבעת פלאי עולם ובדרך זו נסייע לשימורו על פני החרבתו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם