עין פשחה: נווה מדבר הולך ונעלם
מי שביקר אי פעם בעינות צוקים זכה לראות פלא לא פחות גדול מים המלח. לצד הים שהתפרסם כים המוות, פרחה מערכת אקולוגית מופלאה. אך התייבשות הים משפיעה גם על הפנינה הירוקה בלב המדבר. המים זורמים רק בקניונים עמוקים, הבולענים מסכנים את חיי המבקרים ואל המעיינות כבר לא זורמים מים טבעיים. פעם היה כאן שמח. שבוע ים המלח
לאחר שנים של שריפות ולא מעט חשיפה תקשורתית נמצא הפיתרון – ייבוא חמורים לשמורה – החמורים רועים בשמורה, מצמצמים את נוכחותם של האשל והקנים ובכך מסייעים למנוע שריפות ולאפשר מקום גם לצמחים אחרים בבית הגידול.
מהמעיינות שבשמורת עין פשחה נובעת כמות מרשימה מאוד של מים לאורך כל השנה, כ- 80 מלמ"ק לשנה (לצורך השוואה במעיינות עין גדי נובעים כ -13 מלמ"ק לשנה). אמנם לא מדובר במי שתייה שכן רמת המליחות שלהם גבוהה, אבל הם אלו מהווים בית גידול ייחודי למינים רבים של בעלי חיים וצמחים אנדמיים (ייחודים לשמורה בלבד).
בין בעלי החיים בשמורה, תת מין של אמנון הירדן ואמנון מצוי, נאווית המליחות ונאווית כחולה, סרטן הנחלים וסרטנים אנדמיים אחרים. כמו כן מי המעיינות מרווים את בעלי החיים היונקים שחיים בסביבה: יעלים, תנים, שועלים, צבועים, דורבנים, נמיות, נמר חברבורות, חתולי ביצות ועוד. על
שפע הצמחייה והמים הפכו את המקום גם לפינת חמד אהובה על בני האדם שעל פי ממצאים ארכיאולוגים שהוו באזור עוד מתקופת בית שני. החוקר הנודע, הנרי בייקר טריסטראם, הידוע בכינוי "אבי החי והצומח בארץ ישראל", תיאר את השמורה בספרו "מסע בארץ ישראל - יומן 1864-1863". בספרו הוא מספר על השפע הרב של מים צמחיה חיות ועופות במקום. עם הקמת השמורה החליטה הרשות לחלק את האזור לשלושה חלקים – הצפוני ביותר שיהיה סגור לקהל ויאפשר לטבע ולבעלי החיים חופש מלא, האמצעי שיהווה שמורה פתוחה לקהל בה יוכלו הנופשים ליהנות מרחצה במים והדרומית ביותר בה יכולים מבקרים לטייל רק כאשר הם מלווים במדריך מוסמך מטעם הרשות.
מרגע שנמצא הפתרון לבעיית השריפות המפורסמת של עין פשחה נראה, על פניו, כי פקחי רשות גנים יכולים לנוח על זרי הדפנה ולדווח על הצלתה של השמורה אך למרבה הצער ההיפך הוא הנכון ובעוד שבעיית השריפות נפתרה כמעט לחלוטין (פרט לשריפה שנגרמה ב- 2008 בשל ירי פצצות תאורה של צה"ל) בעיית המים בארץ בכלל ונסיגתו המהירה של ים המלח בפרט מאיימת על קיומה של השמורה.
כל מבקר שמגיע לשמורה יכול להראות במו עיניו עד כמה חמורה נסיגת ים המלח – קו המים שבשנות השישים היה במרחק של כמאה מטרים מהכביש נמצא היום כל כך רחוק מהשמורה עד שכיום לא ניתן להגיע עוד מהשמורה אל הים עצמו כיוון שבניהן חוצץ שטח גדול מאוד של בוץ בלתי עביר.
אבל נסיגת הים גורמת לא רק לריחוקו הפיזי מהשמורה ולתופעות מטרידות וידועות כדוגמת הבולענים שכמה וכמה מטיילים כבר נפגעו בגינם (וזאת בנוסף לפגיעה בחקלאות ובתשתית המקומית) אלא לתופעה מורגשת פחות ומוזרה עוד יותר – המעיינות השופעים של עין צוקים נודדים דרומה ויוצאים למעשה משטחה של השמורה. "ים המלח יורד מבחינת הגובה שלו יותר ממטר עומק בשנה, ומשאיר אחריו שטחים חשופים נרחבים", מסביר עמוס סבח, האקולוג של מחוז יהודה ושומרון ברשות הטבע והגנים. "כל המעיינות של השמורה נודדים בשל התרחקות הים לכיוון דרומה ומזרחה ולמעשה הרוב המכריע של שטחי השמורה נותרו יבשים".
איך כל זה משפיע על השמורה והנוף והטבע שבה?
"כל החלק הצפוני של השמורה, אותו החלק שלא נכנסים אליו בכלל בכדי לשמר אותו למעשה התייבש כמעט לחלוטין. רוב הנביעות הפסיקו לנבוע במקומות האלו ומה שהיה מכוסה בקנה, אשל וצפצפות עומד היום יבש כמעט לחלוטין - האזור כולו שינה לגמרי האת האופי שלו והפך למעין מלחה יבשה עם מעט מאוד נביעות." גם האזור המרכזי של השמורה, אותו חלק אליו מגיע הקהל הרחב ליהנות מהטבע ולשכשך בבריכות מי המעיינות היה אמור להיות יבש לחלוטין לולא התערבות של רשות שמורות הטבע שמפעילה משאבות הממלאות באופן מכני את הבריכות שבעבר הלא רחוק היו מתמלאות מי מעיין באופן טבעי. למעשה מכל השמורה הנרחבת רק בחלק הדרומי ביותר, הידוע בשם 'השמורה החבויה' ניתן היום עדיין לראות מעיינות טבעיים".
אך גם בשמורה החבויה, האיזור האחרון שבו עדיין נשארו נביעות סובלת משינויים קיצוניים, "מתרחש שינוי מאוד דרמטי", מסביר סבח. "נסיגת הים גורמת תופעת מורפולוגית שנקראת התחתרות לאחור: כל נחל בשטח, ברגע שבסיס הניקוז שלו מתרחק, חותר לעומק ולעבר אגן הניקוז. כך קורה שבמקום ערוצים רדודים של סנטימטרים אחדים כפי שהיו פה בעבר הנחלים של השמורה הופכים למעין קניונים של כחמישה- שישה מטרים עומק כל זה גורם לכך שהמים שבעבר כיסו את כל השטח בלחות של המעיינות מתנקזים עכשיו לתוך ערוצים עמוקים מאוד ורק איפה שהמים זורמים יכולה לשרוד צמחיה".
לדבריו, כל מה שלא מגיע אליו מים באופן ישיר מתייבש. "זה תופעה שאפשר לראות בעין, עד לפני עשר שנים ראיתי ערוצי נחלים סבירים בעומק שלהם ובקצב הזרימה – עכשיו יש קניונים שהמים זורמים רק בתוכם, הזרימה שלהם נהיית מהירה והיא ממוטטת כל הזמן את הדפנות ויוצרת ממש התמוטטויות וקירות מסביב לערוצי הזרימה יש כמה ערוצים כשיש כמה קניונים כאלו הם יוצרים בנים שטח שבסוף מתמוטט - מבחינה נופית קיבלנו בשמורה נוף שונה לחלוטין מאשר לפני עשר שנים".
ואם זה לא מספיק, יש דבר נוסף שמטריד את סבח: "יש לכל זה גם משמעות סטטוטורית, אם הייתה לנו בעבר שמורה ירוקה ושוקקת חיים מקצה לקצה היום כל החלק הצפוני התייבש החלק המרכזי נסוג ואין כעט מים שמגיעים באופן טבעי אל הבריכות, רק הקצה הדרומי נשאר".
למעשה, הגבולות של השמורה כפי שהיו כשהכריזו עליה גדלים. השמורה הוגדרה עד לקו המים ולכן כל השטח שנחשף הופך לשמורה אבל כיוון שהחלק הצפוני הולך ומתייבש – השטח הירוק מצטמצם. גם הצמחייה שמצליחה לעמוד בקצב החריג של השינויים יוצאת למעשה מגבולות השמורה.
חדשות טובות, השמורה מתפשטת
"כל מה שהכרזנו כשמורה טבע בגלל ערכי הטבע לא כל כך שווה לקרוא לו כך. דרומית יותר יש ערכי טבע – זו בעיה סטטוטורית שנשמעת פשוטה אבל לקבוע מחדש גבולות של שמורת טבע זה מאוד מורכב, ובאזור שלנו זה עוד יותר מסובך, מדובר בסיכוי קלוש שבקלושים אפשר להגיד אפילו אפסי".
נא להמתין לטעינת התגובות
