דעה: כשנשקפת סכנה, צריך להוציא ילד מביתו
מקוממת הטענה שמשרד הרווחה מוציא ילדים מביתם בגלל מכסות. נכון, ההליך לא תמיד נקי, אך פקידי הסעד תמיד ינסו לטפל בילד בבית
- דעה: תפסיקו להוציא את הילדים מהבית
אז לפני ששופכים את התינוק עם המים, רצוי לדעת את העובדות לאשורן. תפקידו של השירות לילד ולנוער במשרד הרווחה לספק, באמצעות מאות עובדים סוציאליים בלשכות הרווחה בארץ, הגנה על ילדים החיים במשפחות שאינן מתפקדות.
9,000 ילדים ובני נוער נמצאים כיום בסידור חוץ-ביתי: פנימיות, פנימיות טיפוליות, הוסטלים, משפחתונים ומשפחות אומנה. כ-80% מהם הוצאו מהבית בהסכמת ההורים. אז מאיפה נלקח המספר הדמיוני הזה של 75,000 ילדים שהוצאו מהבית?
כשנדרש פקיד הסעד, כתוצאה מחשדות על חסך של ההורים ממילוי צרכי ילדיהם, וחשש לפגיעה ביכולת ההתפתחות הפיזית, הנפשית והאישית של הילדים, הוא נדרש לקבל החלטה קשה וגורלית. הוא לא פועל בחלל ריק, אלא נדרש להגיע לבית המשפחה, לבחון את התפתחות הילד, היכולת ההורית של שני ההורים, התנאים בהם גדל הילד. הוא משוחח עם הסביבה הקרובה לילד, משפחה, עובדי חינוך (גן הילדים; בית הספר), שכנים. מתחבט ארוכות ולעיתים אף לא ישן בלילות, בדרך לגיבוש ההמלצה באשר לגורלם של הילדים.
הכלל המנחה את פקידי הסעד הוא טובת הילד. לעיתים
בשנים האחרונות הוקמה במשרד הרווחה מערכת שלמה, בניסיון להשאיר את הילד בחזקת הוריו: מערכת תמיכה הורית, מועדוניות לילדים עד שעות הערב, טיפול וליווי אינטנסיבי של המשפחות ועוד. האידיאל הסוציאלי הוא שילד יגדל עם הוריו הביולוגיים, גם אם הוא סובל מחסכים מסוימים. אבל כשנשקפת סכנה ממשית לאותו ילד, והוא מוגדר, על פי אמות המידה הסוציאליות, כילד בסיכון, הוא מוצא מביתו, לסידור חוץ-ביתי.
ההחלטה על הוצאת ילד מחזקת הוריו היא החלטה קשה ומורכבת. זהו תהליך ארוך, מובנה, המתנהל לאורך חודשים ולעיתים אף שנים. היא מערבת מספר גדול של גורמים טיפוליים, בדמות ועדות השמה מיוחדות, המורכבות מאנשי מקצוע ממגוון תחומים, ומתנהלת תחת בקרה ובשקיפות מוחלטת מול ההורים, היכולים להיות מיוצגים בוועדה על ידי עורך דין. גם לאחר ההחלטה יכולים ההורים לערער עליה.
בתי המשפט משמשים אמצעי בקרה מאוד מחודד להמלצתם של העובדים הסוציאליים. הם מקשים, מפעילים שיקול דעת, בודקים חלופות, במיוחד במקרים בהם ההחלטה על הוצאת הילד הינה בניגוד לדעת הוריו, ורק כשבית המשפט משוכנע מעל לכל ספק כי טובת הילד לגדול מחוץ לבית, מתקבלת המלצת העובדים הסוציאליים.
הצעתה של אלוני-סדובניק לקחת דוגמה ממדינות מפותחות אחרות ולאמץ את המודל האמריקאי, אולי טובה להורים הביולוגיים, אולם היא מודל גרוע ומסוכן לילדים. שם מוציאים את הילד מהבית לתקופה קצרה, מחזירים אותו הביתה ושוב, במידת הצורך הוא מוצא מהבית, בשיטת "הדלת המסתובבת". חוסר היציבות הזה גורם לילד נזק אדיר, שתוצאותיו עלולים ללוות אותו במהלך החיים.
הטיעון כאילו משרד הרווחה נדרש למלא מכסות במוסדות, כדי שלא להפסיד תקציבים, גם הוא מופרך מיסודו. אין במשרד הרווחה כל תקציב קשיח שמקצה סכומים אך ורק להוצאת ילדים מהבית. באישור משרד האוצר ניתן להמיר תקציבים המיועדים למכסות, בטיפול בילדים בסיכון בקהילה, ואכן קיימת פעילות רחבה בתוך הקהילה, כדי למנוע הוצאת ילדים מהבית.
כל הזמן מערכת הרווחה בודקת את עצמה. מעדיפה לטפל ולדאוג לצרכי הילד בבית מאשר בסידורי חוץ ביתיים. שירותי הרווחה עוקבים תדיר אחרי תהליכי הוצאת הילדים. צופים, שואבים ידע וניסיון מהעולם, מקיימים תהליכי בקרה מתמשכים, משכללים את האמצעים שישנם בתהליכי הוצאת הילדים מביתם.
לא תמיד תהליך הוצאת ילדים מהבית נקי מפגמים, אולם הפגם החמור ביותר בתהליך הוא לעיתים האיטיות בה הוא מתנהל, כתוצאה מעומס על מערכת שירותי הרווחה והמשפט, כמו גם של השיקול והניסיון הנוסף, שעושים העובדים הסוציאליים להשאיר את הילד בבית, תוך מתן כלים, עזרה וליווי להורים. המדינה מחויבת להבטיח ולדאוג לשלומם וביטחונם של הילדים.
פגיעה בפקידי הסעד, כשליחי המדינה לנושא, כמוה כקריאת תיגר על המדינה ועל מחויבותה לדאוג לאזרחיה בכלל, ולחסרי הישע שבהם, בפרט.
עו"ס איציק פרי הוא יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים
נא להמתין לטעינת התגובות
