חמש שאלות לתקשורת העוינת
יאיר לפיד מוכיח שבורות היא התכונה הכי ישראלית בעיניו וידיעות אחרונות שברו שיא של חוסר באתיקה מקצועית בסיקור הפגנות חרדים בי-ם
בכל שבוע יאיר לפיד מעורר תקווה בכל בן אנוש שתמיד אפשר להשתפר. עובדה: מכל שיא של זחיחות, אפשר תמיד לעלות לפסגה גבוהה יותר. הטור שלו בשבת האחרונה, הוא מופת לכך. לפיד התייחס לשלוש סוגיות: האופנוענים, ילדי העובדים הזרים וההפגנות מול אינטל.
על האופנוענים הרי לא נעים ללפיד לרדת - בכל זאת, יש לו כמה חברים כאלה. אז הוא פשוט לא מביע עמדה בסוגיית הביטוח שלהם. למי יש כוח לקבל אס.אם.אס. זועם מקושמרו, קיציס או סוקניק? אבל הרבה ש"סניקים וחרדים הוא כנראה לא מכיר אישית, אז בהם אפשר להיכנס חופשי, בעלבונות שאם הוא היה כותב על ערבים – זה היה כמובן הטקסט האחרון שהוא היה כותב ב"ידיעות אחרונות".
נפתח בסוגיית העובדים הזרים. לפיד מגיב באיחור היסטרי, ואחרי שמאמרים בנושא כבר נכתבו אלף פעם בחודשיים האחרונים, הוא טוען שהצעירים הפיליפינים שמדברים עברית ושומעים שלמה ארצי עוברים בעצם "גיור חילוני" וזה מה שמפריע לאלי ישי.
זה טקסט שמעליב בעיקר את הציבור החילוני. זו הישראליות, יאיר? שלושת אלפים שנים לקיומו של העם העתיק בעולם, עם הספר, עשרות שנים של מאבק להקמת מדינתו היהודית, חצי שנה של פולמוסים בסוגיה הטחונה הזו וזה מה שיש לך להציע? מזל גדול שהם גם לא צריכים לראות "אולפן שישי" כתנאי לגיור.
גם בסוגיית אינטל, שגם היא נידונה בשבוע האחרון אלף פעם, לפיד לא מצליח לחדש, אז הוא פשוט מדפיס רצף קללות מביכות. אם הבנו נכון, עיקר הטיעון הוא שהחרדים לא מסופקים מינית ומקנאים בחיים הטובים של החילונים. אנחנו לא נעבור לאזור שמתחת לחגורה, אבל תגובתה של ליהיא לפיד, המתארת בספרה האחרון בכנות עגומה את קשיי האישה החילונית המודרנית, טרם התקבלה.
אה, וכמה טעויות עובדתיות השתרבבו לטור מרוב שחצנות:
• תנועת "זו ארצנו" לא חסמה כבישים ערב ההתנתקות אלא עשור קודם, בימי אוסלו. תנועות אחרות לגמרי פעלו בהתנתקות. מה זה משנה, יאיר, לערימות של דוסים במילא אין פרצוף וזהות.
• הציבור המפגין אותו אתה מכנה "האופנוענים" מורכב מכל גווני הקשת של החברה הישראלית. ימנים ושמאלנים, דתיים וחרדים (האופנוענים של זק"א) וחילונים, גברים ונשים, עירוניים ומושבניקים. להאשים אותם באחידות זה קצת מטומטם.
• אלי ישי מעולם לא אמר על ילדי העובדים הזרים את הטקסט שלפיד מצטט, אלא על המסתננים הפליטים מסודאן. יש הבדל בין שני המגזרים ופליטים מאפריקה, לפי נתוני הגורמים המוסמכים, אכן מביאים עימם לישראל מחלות. יש הבדל בין שני המגזרים. או שאולי לפיד רוצה שגם הפליטים הסודאנים, אם רק ישירו שיר של שלמה ארצי, יתקבלו ממש מחר לכיתה של ליאורי ויתחתנו עם יואבי?
2. שאבעס, צלמים!
אין מי שלא מגנה את האלימות בהפגנות בירושלים, אבל אחרי שגמרנו לגנות, מותר גם לשאול שאלת כפירה קטנה: למה הכתבים והצלמים חייבים להיכנס לתוך הפגנות חרדים ולסקר אותן, אם ברור שזה ייגמר במכות?
אי אפשר לעמוד כמה מאות מטרים משם, מרחוק, ולעשות זום? האם אין בכך פרובוקציה קלה, כשצוותי צילום נכנסים אל תוך ההמון, לאירוע שהם יודעים שמשתתפיו לא רוצים להצטלם? כשצלם פותח מצלמה מול אלפיים חרדים, הוא לא יודע שיימצאו שם כמה טמבלים שירימו ידיים? או שהוא לא יצא לשטח במלחמת לבנון השנייה, ובכל זאת רוצה להתראיין למחרת ברדיו ולספר איזה גיבור הוא?
ועוד שאלה: כשמסקרים מאבק כזה, נורא קל למכור כותרות בומבסטיות, הכל הולך בלי קשר לעובדות. בשני שעבר "ידיעות אחרונות" פרס הפניה גדולה בשער, לכפולת עמודים
לא עדות ראייה להשחתה, לא תמונות ממצלמות אבטחה, לא תמונות מההרס לאחר מעשה, לא תלונה במשטרה שאינטל היתה אמורה להגיש, אם אכן הייתה השחתה. גם בידיעה עצמה, של הכתב ניסן שטראוכלר, יש ניסוח מעורפל מאוד על חשד שאולי חרדים נכנסו לבניין ואולי הזיזו כמה ספרים בחדר של בית הכנסת. אולי.
אז בידיעות סתם מרחו בענק "השחתה", וזהו. ממתי השמצות עסיסיות הן בסיס לפרסום? והאם בקלות כזו הייתה מתפרסמת כותרת מופרכת על "אופנוענים השחיתו מכוניות"? "פעילי שמאל השחיתו מסגדים"? הכותרת שלנו היא שמישהו פה השחית את האמינות העיתונאית שלו.
3. קרב רב
עיתון "הארץ" מנהל מזה זמן קמפיין תמוה נגד הרב הצבאי הראשי, תא"ל הרב אביחי רונצקי. כל כמה שבועות מתפרסם "תחקיר", שכאשר מתבוננים בו לעומק, לא מבינים למה הוא זוכה להגיע לעמוד הראשי של העיתון.
פעם זו התבטאות על דיני מלחמה מהרמב"ם, שדובר צה"ל מכחיש לחלוטין ואף תובע התנצלות על הידיעה. פעם זו אמירה שלו נגד גיוס בנות לשירות צבאי אלא בעד גיוסן לשירות לאומי, עמדה שמקובלת מסורתית על כל הרבנים הצבאיים מאז ומעולם (אגב, הרב רונצקי, במקביל לעמדתו הפרטית הזו, מינה קצינה שמטפלת בבנות דתיות שכן מתגייסות).
לא ברור למה דווקא האיש שמנער את הרבנות הצבאית, גוף שהיה כה זקוק לניעור, מפחיד את "הארץ". אולי דווקא בגלל הניעור הזה, שהופך את היהדות לרלבנטית יותר בצבא? ניעור שהתוצאה שלו היא שיש פתאום למסורת ולחינוך היהודי מה לומר לחיילים? מכל מקום, בגלל העליהום התקשורתי הזה נשכחה לגמרי הייחודיות החשובה של הרב רונצקי בעת הזו.
הוא גם חוזר בתשובה ומתנחל מאיתמר, שאיש לא יחשוד בו ב"שמאלנות", וגם אחד המתנגדים הגדולים לסרבנות. יש לצה"ל הרבה אנשים כאלה, בתקופה כל כך רגישה ונפיצה? בראיון לאריאלה רינגל-הופמן, במוסף השבת של ידיעות אחרונות, הרב רונצקי היה יותר נחרץ מכל המפקדים הצבאיים שהתראיינו עד כה, ויותר מכל מאמרי המערכת של הארץ. הוא אמר כי לדעתו חובה להרחיק מיידית מהשירות הצבאי את מי שהניפו את שלטי הסרבנות. למה ברחוב שוקן לא מבינים שזה עניין הרבה יותר חשוב מאיזו הרצאה שלו על בר כוכבא ומה שאפשר להבין ממנה על הפלסטינים בימינו?
4. האנטי-מאמי הלאומית
החרדים והמתנחלים רגילים ל"תקשורת עוינת", אבל זו בדיוק ההגדרה שמתאימה גם לכתבה ששודרה במוצ"ש שעבר, בערוץ 10, על נינט. דקות ארוכות סקרו שם בביקורתיות צינית את הקריירה של נינט, בלי לחדש שום דבר וקטלו את השקת אלבומה האחרון.
מזל שערן סויסה, כתב הברנז'ה של nrg מעריב חשף את מה שקרה מאחורי הקלעים - על הריב של רונית ארבל, היחצ"נית של נינט, עם חדשות 10, מה שגרם לכתבה הלא עניינית.
השאלה המתבקשת היא כמובן בכמה מקרים נוספים בתקשורת הישראלית אנחנו זוכים לכתבות תמוהות, נטולות כל הקשר, בגלל ריבים כאלה ואינטרסים צרים של גורמים שונים בהפקה. האם הרבה כתבות שאנו צופים בהן משודרות בעצם בגלל נקמנות, חרמות ועשיית דווקא?
5. העם נגד קריקטורה עוינת
אנחנו רגילים לבורות של כתבים, אך בשבוע האחרון נחשפנו לבורות של קריקטוריסטים. המאייר המוכשר של הארץ, עמוס בידרמן, מוכיח שמאיירים לא תמיד שמים לב לפרטים הקטנים.
בקריקטורה על חייל ההסדר שנשלח על ידי רבניו לסרב, הוא צייר שני רבנים חרדים, בעוד בפועל החיילים הם בני הציונות הדתית. אם ננסה לדון אותו לכף זכות, נאמר שהוא החליט להיות לארג' ולגייס לרגע את החרדים לצה"ל.
אבל ברצינות, זה עוד מקרה של ערבוב בין מגזרים ודעות ושיטות. אם הוא היה מתבלבל ככה בין הראל סקעת להראל מויאל, סבר להניח שהייתה מתעוררת במהירות סערה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם