הדיבידנד זה העיקר
קיים נתק בלתי נסלח בין מה שמרשים לעצמם המנהלים והבעלים בתפרון לבין המציאות הכלכלית של המפעל
ככה נראה המשבר הכלכלי באמריקה וככה הוא נראה גם כאן: האחריות נגמרת במשכורת של המנהל. בדיווידנדים של בעלי השליטה. ישנו נתק בלתי נסלח בין מה שמרשים לעצמם המנהלים והבעלים בתפרון, כמו במקומות כה רבים אחרים, לבין המציאות הכלכלית של המפעל, ומשמעות ההתנהגות של השכבה המובילה במפעל לגבי עתידם של העובדים.
אמנם נכון הוא כי מדינת ישראל משחקת בשוק הגלובלי הפתוח, כשהיא אינה מגנה על מפעליה ועובדיה בתחום ההלבשה, והללו נאלצים להתחרות עם עובדי המוכנים לקבל שכר רעב בסין או במקומות אחרים. אם המדינה אינה מעוניינת להגן על תחום זה, היה עליה להסב את כל העובדים בו לתחומים אחרים, כשהיא נוהגת באחריות כלפי אזרחיה. אך המדינה, מסיבותיה העלומות, בוחרת להגן רק על שכבות חזקות של עובדים.
מענקים נדיבים מהמדינה
למשל, היא אינה מייבאת עובדים זרים בתחום ההיי-טק, משום שהללו עלולים להוריד באופן דרמטי את שכרם של אנשי ההיי-טק המקומיים. ולהיי-טק יש לובי ומעמד שאין לעובדי מפעל תפרון בצפון, או לכל עובדי ענף ההלבשה שכבר פוטרו ואיש איננו מתעניין בגורלם.
אבל ההתנהגות הזו של המדינה אינה פוטרת את מנהלי המפעל ובעליו מן הצורך לנהוג בהגינות ובאחריות כלפי עובדיהם, דבר שאיננו מתרחש במקומות רבים מאוד. מפעלים כה רבים בפריפריה הישראלית נסגרו בהפסדים גדולים. לאחר שהללו נסגרו, התברר כי המדינה השקיעה בהם הון תועפות באמצעות "מענקי
פריפריה", הבעלים והמנהלים הרוויחו משכורות ודיבידנדים גדולים, העובדים קיבלו שכר מינימום, ואז המפעל נסגר "בשל קשיים תקציביים", שמשמעותם בדרך כלל היא שילוב של ניהול כושל וחוסר אחריות בתחום משכורות הבכירים והדיבידנדים של בעלי השליטה.
איש לא בדק עד היום כמה מפעלים נסגרו בפריפריה לאחר שקיבלו מענקים נדיבים מהמדינה בשל הסיבות הללו, ואם לא הגיע הזמן לעשות חושבים באשר לזהות בעלי מפעלים במקומות כאלה והצורך לדרוש מהם מחויבות לעובדיהם, כזו שאינה נופלת ממחויבותם לחשבון הבנק של בעלי השליטה והמנהלים.
נא להמתין לטעינת התגובות
