הסולידריות נעצרה בקו הירוק

המתנחלים יכולים להצטרף בשנה החדשה למאבק שיתחדש על יישום המלצות ועדת טרכטנברג. הגיע זמן לרתום את מלוא השפעתה של הציונות הדתית גם לעשייה חברתית

רותי סיני | 30/9/2011 10:30

תגיות: ועדת טרכטנברג

שנת תשע"א תיזכר כשנה שבה התנער הציבור הישראלי משאננותו. היא גם תיזכר כשנה שבה הובהר עד כמה חריף הנתק בין תושבי ההתנחלויות לכלל עם ישראל. רבנים בולטים בציונות הדתית אמנם קראו להצטרף למחאה, אבל רוב תושבי ההתנחלויות הדירו רגליהם מהמאהלים והצעדות.

האם משום שכל מאבק שאינו על עתיד השטחים אינו ראוי בעיניהם? האם משום שהם חשים נבגדים על ידי הציבור החילוני, תושבי תל אביב, שלא נחלץ לעזרתם כדי למנוע את הפינוי מגוש קטיף?

אין ספק שהעלבון והכאב על עקירת תושבי גוש קטיף מבתיהם הוא אמיתי ותהומי. העובדה שרבים בשמאל תמכו עקרונית במהלך אין פירושה שלא הבינו וכאבו את כאבם של המפונים. אבל הטענה כאילו המחאה החברתית אינה אלא קנוניה שמאלנית להפלת הממשלה, החיפוש האובססיבי אחר עדות לתמיכה מהשטן הגדול בקרן החדשה לישראל, הבוז ל"מחאת הסושי והאספרסו" – כל אלה אינם אלא תירוצים.

האמת פשוטה ורבים בציונות הדתית הודו בה ביושר – משתתפי המחאה משתייכים לשבט אחר. בין השורות אפשר היה לזהות בפיהם אמירה נוספת: השבט שלנו יותר טוב. החיים שלנו מושתתים על ערכים ואילו התל אביבים הנהנתנים רק מתעניינים בשיפור רמת החיים שלהם.

אכן, התל אביבים והירושלמים והקריית שמונאים ו-90 אחוז מתושבי ישראל רוצים דיור זול וחינוך זול לילדיהם ועבודה בשכר הוגן, רמת חיים שממנה נהנים רבים מתושבי השטחים. ואם הם גם רוצים אספרסו ונסיעה לחו"ל פעם בכמה שנים, זה חטא? זה לא ערכי? הציונות הדתית לא נוסעת לנפוש בבתי מלון כשרים בחו"ל?

להפסיק עם הצביעות

הגיע הזמן להפסיק עם הצביעות הזאת. זה יותר מ-40 שנה שקומץ ישראלים, המהווים כארבעה אחוז מאוכלוסיית המדינה, מעצבים את דמותה מבחינה צבאית, פוליטית ומדינית. אבל את עיצובה של החברה הם מותירים לבנק העולמי, לסוכנויות דירוג האשראי בארה"ב, להוגי דעות ניאו-ליברלים ולתלמידיהם בפוליטיקה הישראלית, לתאגידים בינלאומיים, למי שמכונים טייקונים, ללוביסטים.

מרבית הציונות הדתית, למעט קומץ מחוקקים, רבנים

וגרעינים תורניים, אינה מתעניינת בתיקון חברתי. הפרטת שירותים ציבוריים שפוגעת בכל כיס, התעשרות קיצונית של מעטים, התכווצות מעמד הביניים, פערים חברתיים וכלכליים – כאילו מתקיימים בכוכב אחר.

נכון שתושבי ההתנחלויות פחות חשופים להשלכות הקשות של תופעות אלה, אבל הם אינם חסינים. ישנם כאלה שכבר נפגעו ונפגעים, ישנם אלה שקרוביהם בתוך הקו הירוק נפגעו, ואין ספק שילדיהם ייפגעו אם לא יתרחש תיקון.

המאבק החברתי ייצר הזדמנות למצוא מכנה משותף

גם התורה שלאורה הם דבקים מצווה עליהם תיקון. הרי היא שהניחה את אבני היסוד לצדק חברתי: האיסור על הלנת שכר ועל הלוואה בריבית, האזהרות החמורות החוזרות ונשנות מפני פגיעה בכבודם של הגר, היתום והאלמנה. כיצד זה מתיישב עם ממדי העוני, גם בקרב אלה העובדים? עם ההיקף הרחב של עובדי קבלן? עם הפנסיות הזעומות?

מחאת האוהלים נבעה מתחושה של אנשים שנושאים בעול הלאומי ואינם מקבלים תמורה – לא כלכלית ולא חברתית, לא לעצמם ולא לילדיהם. גם הציבור הדתי-לאומי נושא בעול (אם כי הוא גם מייצר חלק מהעול הביטחוני). זהו גם ציבור שיודע ערבות הדדית מהי, שמוכן להקריב, שחש הזדהות עמוקה עם הקהילה שבה הוא חי. אבל הוא לא הצליח להתעלות מעל לטינה ולניכר כדי להשתתף במערכה הראשונה, ההסטורית, של המאבק.

לא מאוחר. המתנחלים יכולים להצטרף בשנה החדשה למאבק שיתחדש על יישום המלצות ועדת טרכטנברג ו/או על שינויין. יש להם תרומה חשובה, אולי אף מכרעת. הגיע זמן לרתום את מלוא השפעתה הפוליטית של הציונות הדתית גם לעשייה חברתית.

המאבק החברתי ייצר הזדמנות לשני הצדדים למצוא מכנה משותף, להפגין סובלנות הדדית. למתנחלים זו הזדמנות, אולי חד פעמית, להפסיק להתבדל בגיטאות שהקימו ולהוכיח שהסולידריות שלהם אינה עוצרת בקו הירוק.