אורחת הכבוד
ידעתי שאמא שלי לא תתעלף, את לא צריכה להגיד לי, ראיתי בעצמי. ידעתי. וכל כך רציתי שתתעלף. בשביל מה עשיתי את כל זה? שום הספד, שום מילה טובה. כל כך קצר זה היה. ואבא שלי, כמו אידיוט, עמד לידה וליטף לה את הכתפיים. איך הוא העז בכלל להגיע לכאן עם משקפי שמש? כאילו היה מעדיף שאמות לו בחודש אחר. פחות חם
נראה לי שזכרתי את זה מסרט, בדיוק את המשפט הזה. ייסורי המצפון גם לא הציקו לי ממש באותו הרגע, וכך רגע הבהלה הגדול די אכזב. אז פניתי לעיסוקיי, הלכתי ושטפתי פנים. צחצחתי שיניים והסתכלתי במראה. היא עמדה מאחוריי. לבשה את השמלה שהיא אוהבת וחבשה כובע קש גדול. חייכתי אליה ואמרתי לה שהיא מוזמנת לבא איתי לעבודה. נורא משעמם לי שם.
"את רוצה שאני אשעשע אותך? מה את רוצה שנעשה?", אז אמרתי: "הכל! נשב לשתות קפה, אני אשב ליד המחשב ואת תשבי לידי. אני אחבר לך שני כיסאות נוחים ואת תשכבי. את יכולה להירדם ואני אשמיע לך מוזיקה. את לא חייבת לשעשע אותי. פשוט תהי איתי שם. אני אשמח אם תבואי איתי. כיף לך שאת לא עובדת. הגשמת לי חלום. בן אדם שלא עובד. כמה חופשי הוא".
ישבנו שם בשקט.אף אחד לא שמע. אף אחד גם לא שאל מי זאת הבחורה החדשה. ואז טלפון נוסף מאמא שלה. "זאת אמא שלי?", היא הזדעזעה. "כן". אמרתי לה. "היא צריכה לבשר לי את מועד ההלוויה. אני, כידוע לך, אורחת הכבוד".
"את באמת אורחת הכבוד", היא החזירה לי בחיוך. מישהו נכנס למשרד. פתאום התביישתי בה נורא,אז הכנסתי אותה מתחת לשולחן, נוגעת לה בראש, הוא היה חם ולח. הוא דיבר על משהו, לא הבנתי מה, רק ראיתי את השפתיים שלו זזות במהירות והיה לו מבט רגיל, המבט שלו, הנהנה מעצמו, ושכחתי כמה אני מדמיינת ביומיום איך אני מתנפלת עליו באגרופים. הייתי עסוקה בלהתחמק מהדגדוגים שלה בירך שלי. ואז היא יצאה. היה שקט והיא הרגישה חופשייה לצאת.
"הלוויה בשעה שלוש", היא אמרה. "איך את יודעת?", שאלתי. "מה קרה לך? אני לא אדע מתי הלוויה? הכול ידוע. בשעה שלוש השמש תעמוד במרכז השמים וכל האורחים, גם אלה שממש לא רציתי שיבואו, כל אלה, החמדנים והשחצנים והבוכים למען תשומת לב, כל אלה יסבלו תחת הקרניים האכזריות של השמש. הם כולם יסבלו. הגועליים האלה. כל הבוכות יבקשו תשומת לב מבעליהן, זוגות-זוגות יגיעו במיזוג היישר לחנייה הקרובה ביותר לקבר, יחנו ויחשבו על ארוחת הצהריים שלא הספיקו לאכול והם ירצו לבכות עליי, אבל מרגע לרגע הם יאבדו את המומנטום. אני אצפה בכולם. את תבכי, אוי איך תבכי. את תעמדי קרוב לבור וכמעט תפלי, תהי לגמרי בתוך הדרמה האמיתית שלך. אני אביט בך ואחייך. ואת תבכי כי תזכרי בי נשמטת ממך. והדמעות שלך יהיו אמיתיות. לא כמו אלה שאת בוכה ביום הזיכרון, לא דמעות מרחמות על עצמן, משתתפות בכאב ולוקחות את אור הזרקורים אליהן כאילו חיילים
"ומתי את חושבת שכדאי שנצא?" שאלתי אותה. "אה...בערך שתיים. אל תדאגי. אנשים לא ממהרים לבא ללוויות". "אבל אני לא רוצה לבוא אחרונה. את תלכי איתי עד לקבר, נכון? אני מתביישת כל כך. אני לא אכיר אף אחד. ואם לא יתנו לי להתקרב אלייך? מה אם אמא שלך ואבא שלך יהיו קרובים לקבר וכל האחים והסבתות...? מה אעשה? איך אתפוס את מקומי שם? וכל החברות מבית הספר. אני לא שמעתי מהן שנים...ותראי איך אני לבושה".
"אל תדאגי", היא הרגיעה אותי ונתנה לי את הכובע. "יש לך כובע קש". "אנחנו מדברות כל כך הרבה. כדאי שנצא". חבשתי את הכובע. היא נראתה פתאום רזה. "טוב, לא אכלתי כבר יומיים", היא הסבירה, "תפסיקי להסתכל. אני בדיוק באותו משקל. אותו הדבר. את יודעת, כבר שנים באותו משקל, לא יורדת ולא עולה. כל ההצקות שלך בנוגע לאוכל לא מתקבלות היום. היום מותר לי להיות אנורקסית. ובכלל, חשבתי להגיע עם בגד מיוחד. אולי עם בגד ים אדום. אולי עם השמלה ההיא עם הנצנצים שקנינו ביחד. החשופה, הקצרה. אף פעם לא לבשתי אותה. לא היה לי אומץ. אבל היום יש לי אומץ להיות מה שבא לי. אבל אין זמן לעבור בבית. קדימה".
הגענו, הלכנו שתינו, אני עם הכובע והיא עם השיער הקופץ. כל מה שראיתי היה את קצות הנעליים שלי. היא הלכה לידי, לפעמים ממש עלתה עליי. הלכנו ביחד, אותם צעדים. והיא המשיכה לעלות עליי והכבידה עליי. ופתאום לא ראיתי אותה. חיפשתי וחיפשתי. רק הרגשתי משהו ביד. לא נתן לי מנוח. עמדתי פתאום, בלי לשים לב, ממש מעל הקבר, שיער לבן בצבץ מתחת לשמיכה הלבנה, לא הבנתי מתי הספיקה לגדל שיער לבן. זה מה שקורה למתים?
מאות אם לא אלפי אנשים עמדו לצדי, ראיתי ראשים ועוד ראשים וצעקה נשמעה מרחוק. צעקה של אישה. "יסתומה", פתאום היא חזרה לרגע, "את לא בקבר הנכון. איך את לא מתביישת ככה? כולם ממתינים לך, אורחת הכבוד ואת לא שם".
היא תפסה אותי ביד והתחילה להוביל אותי לקבר שלה. ואז עמדתי שוב מעל לקבר פתוח. הקבר הזה כבר לא היה לבן. פתאום החולצה שלי הייתה שחורה ועמדתי שם. הפנים היו רטובים והשמיים היו כחולים. הסתכלתי על השמיים. לצדדים לא העזתי. היא לא הייתה לידי. אבל כבר לא הסתכלתי. אנשים עקפו אותי מכל הכיוונים. פתאום מצאתי את עצמי בשורה שנייה או שלישית ולא הצלחתי לנשום. היא חזרה ולקחה לי את היד והחזירה אותי לקבר. "את אורחת הכבוד. לא לשכוח. אני סולחת לך. זה בסדר. לא ידעת. לא היית יכולה לדעת".
אבל לא יכולתי. כל הזמן חזרתי לשורות האחוריות והרגשתי בושה והרגליים שלי הסתבכו. החולצה שלי הייתה לחה וכפות הידיים היו על הפנים. לא רק שלי. היו עוד כפות ידיים. מכל הסוגים. והיו מלא ריחות. אנשים התלוננו על החום. הרבה משקפי שמש. שלי נשארו בבית. הכובע כבר לא היה עליי,חיפשתי אותו. הוא לא היה על האדמה. לא ידעתי לאן ברח לי. היא ביקשה שאמתין.
"תמתיני שכולם ילכו" ,היא אמרה. "אני מבקשת לדבר איתך ביחידות". אז המתנתי. כולם התפזרו בסוף. גם ההורים שלה. כולם נראו תשושים. כמה זקנות התעלפו.
"נו,אמא שלי התעלפה?", היא שאלה בחיוך.
"לא, היא הרגע הלכה עם אבא שלך".
"ידעתי שהיא לא תתעלף, את לא צריכה להגיד לי, ראיתי בעצמי. ידעתי. וכל כך רציתי שתתעלף. בשביל מה עשיתי את כל זה? שום הספד, שום מילה טובה. כל כך קצר זה היה. ואבא שלי, כמו אידיוט, עמד לידה וליטף לה את הכתפיים. איך הוא העז בכלל להגיע לכאן עם משקפי שמש? כאילו היה מעדיף שאמות לו בחודש אחר. פחות חם. ובכלל, שום דבר לא קרה כמו שרציתי. סתם, הכל היה לחינם. אני כל כך מצטערת שככה עזבתי בלי להשמיע יותר מדי. אני אומרת לך, אם את מתכוונת לבוא לפה גם, תעשי רעש קצת יותר גדול. אחרת, לא יזכרו ממך כלום. היא אפילו לא השתטחה על הקבר. כזאת מנומסת ומאופקת. חולצת כפתורים היא לבשה, ועוד כובע מסתיר, כובע קש גדול של מגונדרת, דוחה. הייתי בטוחה שתבוא על אלונקה עם הפיג'מה השחורה. היא באמת קמה בבוקר וצחצחה שיניים. היא בטח גם שתתה קפה. היא בטוח שתתה. קפה פילטר. ראיתי, נו, ראיתי. אני לא חושבת שהיה עצוב מספיק". והמשיכה בדעיכה, "החלטת מה את עושה?"
"אני מתלבטת", השבתי.
"בין מה למה?"
"בין להצטרף אלייך, או, יודעת מה... לנסות להיות משהו באמצע. אולי אפילו עם משקפי שמש וכובע קש.. ובעל מצוחצח נעליים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם