דעה: מה באמת הורג את הטלוויזיה שלנו?
אסור להיכנס לפאניקה בגלל תוכניות המציאות, אבל אסור לוותר על התרבות וחובה לדרוש מהזכייניות לייצר גם דרמה, דוקו ותחקירים

בישראל פועלים גופי השידור המסחריים בטלוויזיה מתוקף זיכיון שניתן להם מהמדינה תמורת התחייבות לשלשל לקופתה סכום כסף גבוה, וגם, לא פחות חשוב, התחייבות ללוח שידורים מגוון הכולל לצד תוכניות בידור ומציאות גם תוכניות תעודה, דרמה ותחקיר, ולמתן ייצוג לכל מגוון האוכלוסייה בישראל.
כלומר – "שלא יעבדו עליכם" – הטלוויזיה המסחרית בישראל אינה טלוויזיה מסחרית בעלת חופש כלכלי מלא, אלא טלוויזיה מסחרית בזיכיון ציבורי, המחויבת לתנאים ולפיקוח ממלכתי, שלהם הסכימו הזכיינים כשהתחרו ביניהם על השליטה בערוצים 2 ו-10.
אז מה קורה כשמפסידים כסף? או אז מבקשים הזכיינים הקלות בחובות שלהם למדינה. כבעלי הון מצויים הם מקבלים הקלות מסוימות, אבל עדיין אינם עומדים בהתחייבויותיהם, ומעדיפים את מסחטות הרייטינג דוגמת אלו שהוזכרו בפתיחה – בשם מזעור ההפסדים כמובן. לכאורה - היגיון כלכלי פשוט.
אלא שטלוויזיה אינה עסק כלכלי פשוט. היא אינה מוצר צריכה ככל המוצרים. רובנו לא דנים במקרר שלנו באותו להט המושקע בדיונים סביב "האח הגדול". צריך להגיד זאת בקול רם: טלוויזיה היא בראש ובראשונה מוסד תרבותי בעל השלכות חברתיות. ערוצי השידור המסחרי הכלליים, ובעיקר ערוץ 2, הם מדורות השבט שעוד נותרו לנו, והם חיוניים לזהות התרבותית ולדיון הציבורי בישראל.
איננו מבקשים להצטרף ל"פאניקה המוסרית" סביב תוכניות בידור ומציאות, המרדדות את הטעם הציבורי, כביכול. איננו רואים בתוכניות כאלה רע לכשעצמן (אנחנו אף נהנים לראות חלק מהן כצופים וכחוקרים). אבל כשתוכניות אלו הן היחידות בשעות צפיית השיא בערוצים המרכזיים, זה רע. כזירה המרכזית של התרבות והציבוריות הישראלית, טלוויזיה צריכה להציע לצופיה מגוון.
מגוון בייצוג
ד"ר מיכל חמו וד"ר מוטי נייגר, חוקרי תקשורת מבית הספר לתקשורת, המכללה האקדמית נתניה. התמחו, בין היתר, בחקר הטלוויזיה ופרסמו מספר מאמרים הבוחנים את תוכניות המציאות כתופעה חברתית-תרבותית