שיר פרידה: חוגגים סוף מסלול בשאר יישוב
לאחר שמונה שבועות החברים נפרדים זה מזה ומשביל ישראל. המסע שהתחיל באילת, הסתיים על רקע נופי הגליל עם שמחה מהולה בעצב
בכתיבת מילים אלו היד מתקשה להקליד והלב מתקשה להיפרד. יתכן ובאמת עברו שמונה שבועות? הזמן לא הורגש, בטח ובטח שלא כל כך הרבה זמן. נראה שרק אתמול היינו באילת במסוף טאבה, עמדנו צפופים צפופים בזמן שמארגני המסע מציגים בפנינו את הנפשות הפועלות בשביל, אנשים שעם הזמן הפכו להיות כל כך מוכרים וידועים לנו. וכעת הפרידה מהם קשה מנשוא.
אל קבלת השבת האחרונה הגיעו חבורת "כל השביל" על נשותיהם טפם וצאצאיהם. היה נחמד לפגוש את השמות מאחורי הסיפורים המשפחתיים בפורום שבתי ומאחד. מאז שבת השביל הראשונה לא נפגשנו כך. מוזר לחשוב כמה עברנו מאז - הדרך, התהליכים הנפשיים, הטבע שסבב אותנו, ובעיקר ההיכרות עם הצועדים.
ביום ראשון התחלנו את הבוקר במצפה הילה. נועם שליט, אביו של גלעד, ושמשון ליבמן, ראש מטה המאבק לשחרורו, שוחחו איתנו על המאמצים לשחרר את גלעד ועל הצורך בהתגייסות הציבור למאבק. היום הוקדש לאחיו התאום של נעם ,יואל שליט, שנפל ברמת הגולן.
המסלול התחיל בנחל כזיב, הגענו למבצר המונפורט וערכנו את הלימוד היומי שעסק בנושא: "אני מאמין" – קראנו ושרנו את השיר של טשרניחובסקי "שחקי על החלומות" ושוחחנו על אמונה בכלל, אמונה במדינה ואמונה באל. בהמשך למסלולנו, עברנו בעין זיו וצלחנו
בערב ציינו את יום השואה, במהלכו נפגשנו עם דורקה שטיינברג, ניצולת שואה מקיבוץ "לוחמי הגטאות" שסיפרה על עצמה. דורקה הייתה נערה צעירה ממשפחה חרדית ועל אף שעברה את כל זוועות המלחמה, נשארה אדם אופטימי ואוהב. אחרי השיחה המשכנו לעיר מעלות, שם הוזמנו לטקס יום השואה ולאחריו ערכנו דיון על הזיכרון ולאן הוא לוקח אותנו.
למחרת הלכנו לכיוון תרשיחא, שם למדנו ודנו בנושא - "הרשע האנושי" דרך השיר "פרח" ששר פוליקר. דברנו שוב על הזיכרון - מה לזכור, איך לזכור. לאחר מכן המשכנו לנחל כזיב עליון והגענו לאנדרטה לזכר פאדי קזאמל ו-72 חבריו שנהרגו באסון המסוקים. פגשנו שם את את ראש מועצת בית-ג'אן מר ביאן ואת יו"ר יד לבנים כמאל זידאן ואשתו סהרה, שאיבדו שני בנים במערכות ישראל.
מארחינו כיבדו אותנו בפינוקים טעימים וסיפרו לנו על בית ג'אן ותושביה הדרוזים שרבים מהם נפלו בשרות המדינה. נסענו לאנדרטה לזכר האחים זידאן על הר הארי עם המשפחה. עמדנו מול הנוף עוצר נשימה של האזור ושמענו הסבר מכמאל.
את היום השלישי פתחנו בטקס בוקר בבית ג'אן. בקור המקפיא הצטרפו אלינו חיילי חיל מודיעין ומכינת מעיין ברוך, בית ספר שקד משדה אליהו וקבוצות של ויצ"ו מכפרי הנוער הדסים וניר העמק. פתחנו את היום בעלייה להר מירון, שהיה קליל ומהנה בזכות מזג האוויר הנפלא שהיה באותו היום.
בפסגת ההר שמענו שיחה מפי דודו של בניה ריין הי"ד שנפל במלחמת לבנון השנייה, ולאחר מכן שוחחנו על מוטיב הדמעה בזמר העברי. ראינו איך לאט לאט לדמעות שהיו עצורות וסגורות במשך השנים, מותר להתחיל ולזלוג. אחרי שמחינו את הדמעות שמחנו שבאותו לילה אנו זוכים לישון בטבע, תחת עצי האיקליפטוסים ומבעירים מדורה שכל כך חסרה לנו בזמן האחרון.
בבוקר למחרת התחלנו לצעוד במורדות הר מירון. היום, להפתעתנו לא היו עליות כלל והמסלול היה מישורי ומתון למדי. צעדנו ליער ברעם וישבנו לסדנא היומית בצל עצי האלון. דנו בשיר "אורן" של לאה גולדברג ( "כאן לא אשמע את קול הקוקיה "), "הוי ארצי" של שולי נתן. דיברנו על היחס לעולים החדשים ושוחחנו על המולדת ועל תחושת השייכות בקרב העולים. כולנו הסכמנו שהיחס אל עולים חדשים, ובכלל אל מי ששונה מאיתנו, אינו משביע רצון.
לאחר התארגנות ואכילה כיד המלך, הגענו אל אולם הספורט במקום וערכנו טקס לסיום המסע. הערב החל בתודות לכל אנשי הצוות שארגנו וטרחו למען הצלחת השביל ובהצגה מאולתרת שכללה חיקויים וחוויות מצחיקות שעברו עלינו בחודשיים האחרונים.
יום חמישי, הבוקר האחרון בשביל לא היה שונה מכל בוקר אחר, למרות שהפעם האווירה של הסוף הורגשה יותר מהרגיל. בטקס הבוקר רעיה אפנר, מארגנת המסע, קראה לכולנו וביקשה שנשיר איתה את "פתאום קם אדם בבוקר". כולנו כמובן היינו עם החולצות הלבנות של השביל, גאים ושמחים להיות חלק מהדרך הארוכה וממה שנבנה פה במשך כמעט חודשיים. היה מרגש.
היום האחרון הוקדש לזכר כל הנופלים במערכות ישראל ובמיוחד לאבי אפנר שלנו שנפל באסון המסוקים, שלזכרו הוריו יוסי ורעיה אפנר החלו את פרוייקט "נפגשים בשביל ישראל". יוסי סיפר לנו על דמותו של אבי. הוא סיפר שאבי היה בחור שרצה לדעת, איש אמת.
כל היום האחרון הוקדש לנושא "פרידה". דנו בשאלה המאתגרת - כיצד להיפרד כמו שצריך? קראנו את שירי סוף הדרך של לאה גולדברג ודיברנו על מה שאנחנו לוקחים מהשביל ומה נרצה לאחל להולכים בו. היה מדהים לגלות איך כל אחד התפתח ולמד על עצמו ועל סביבתו במשך המסע.
אחר הצהריים הגענו במשלחות לשאר יישוב, לאתר ההנצחה של אסון המסוקים, בהדרכתם של יוסי ורעיה אפנר. האתר מאוד מיוחד ומגוון. בהתחלה נכנסנו לפינת טבע יפהפה עם מעיין זורם שבו תלויים על גזעי העצים שמות הנופלים באסון. רעיה הסבירה לנו שבדיוק בנקודה הזו אירע האסון.
מחוץ לפינה על סלע ענק מתומצת האירוע שהתרחש ב- 4 לפברואר 1997 ועליו כתובים שמות הנופלים, דרגותיהם, גילם ומקום מוצאם. בהמשך הלכנו לאורך אמת מים שמסמלת את החיים שממשיכים לזרום ולנגד עינינו ניצבו 73 סלעים ענקיים, שונים האחד מהשני, שהובאו מכל אזור הגליל אשר מסמלים את כל הנופלים באסון. באמצע הוצבה בריכת מים שבתוכה מעגל גדול של אבני גרניט, מוצפים מים ועליהם כתובים שמות הנופלים.
רעיה סיפרה לנו שישנן פקעות של כלניות בין הסלעים שפורחות בתקופה שבה אירע האסון וכעת לא ניתן לראותן. לא יכולנו למצוא סיום יותר טוב מאשר שרעיה ויוסי בעצמם משתפים אותנו וחולקים עימנו את החוויה האישית שלהם. זהו השיא מבחינתנו ומבטא את כל מהות המסע עבורנו.
בסיום הסיור עלינו לאוטובוסים לטקס סיום השביל על הדשא ליד בית העם בשאר יישוב. בטקס דיבר יוחאי שרון נציג "צו פיוס" וראש מדרשת אורנים, ד"ר מוטי זעירא, ברך אותנו. הענקנו ליוסי ורעיה את מתנת הפרידה – תמונת קולאז' של המסע שלנו וניכר על פניהם כי הם שמחו על כך מאוד.
בסוף הטקס הרשמי התחילה שירה המלווה בריקודים של מעגלי "הורה" בליווי והנחיה של אירית בנית. בתום הצחוק והשמחה, הגיעה שעת הפרידה. הגיע הזמן להתמודד עם רגע קשה במיוחד כשאנחנו נאלצים להיפרד מאנשים כה אהובים ויקרים לליבנו, אותם למדנו להכיר במשך חודשיים שלמים ברגעיהם השמחים, והעצובים. למדנו להכיר את כל הניואנסים הכי קטנים אצלם, ועדיין, המציאות מכה בנו ולא מרפה.
חיבוקים, נשיקות, דמעות. מבטיחים לעצמנו שהפרידה היא לא בעצם פרידה, היא התחלה של משהו חדש ואנו נישאר חברים תמיד, גם אם לא נראה אחד את השני כל יום. להתראות בשנה הבאה!
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם