מי מפחד מהנשים בפוליטיקה המקומית?
אל לנו לנשים לעמוד מהצד ולחשוב שהעובדה שחלקנו נמצאות בעמדות מפתח מעידה על חיסול פערים: הם עדיין קיימים, ובגדול
"בערים רבות בארץ, ובפרט טירת הכרמל, נשים אינן מיוצגות כראוי. אין דגש על העצמה של נשים, אין הערכה לכך שנשים עושות דברים נוספים מלבד הטיפול בבית. בעידן של היום, עדיין ישנם גברים שמצדדים באלימות נגד נשים, שחושבים שמקומה של האישה הוא בבית ושקידומן של הנשים בחברה מיותר לחלוטין".
כך עולה מדבריה של סוזי זריהן, אם לארבעה ילדים שעובדת כמכשירנית אק"ג בבית החולים "בני ציון", ופעילה בארגון א-פורמלי למען נשים בטירת הכרמל, ארגון מש"י (מה שנשים יכולות).
החשיבה היום בקרב הציבור היא שתקרת הזכוכית נעלמה בכל הקשור לייצוגן של הנשים בפוליטיקה. העובדה שישראל ידעה ראש-ממשלה אישה, והעובדה כי רק לאחרונה התמודדה אישה בשנית לראשות הממשלה, הביאה את הציבור לחשוב כי אנו מדינה נאורה ושיוויונית המקדמת את אוכלוסיית הנשים ומטפחת אותן לקדם את עצמן, דה-פקטו הדבר אינו כך.
למרות שנשים מהוות רוב בקרב האוכולוסייה, דהיינו 51% מאוכלוסיית הציבור בישראל, הן אינן מיוצגות כראוי בפוליטיקה הארצית והמוניציפלית. בישראל, שלא כמו במדינות אחרות בעולם, אין חקיקה הקובעת מכסות לייצוג נשים במערכת הפוליטית, וישראל מדורגת במקום ה-70 מתוך 138 מדינות בשיעור הנשים בפרלמנט.
בכנסת הנוכחית מכהנות 23 נשים, המהוות 19% מכלל חברי הכנסת, והשיעור הממוצע של נשים בכלל חברי המועצות המוניציפליות בישראל הינו 11% בלבד, כאשר 4 נשים בלבד עומדות בראש הרשות המוניצפלית. ב-38% מכלל הרשויות המוניצפליות נשים אינן מכהנות כלל.
מסיבות אלו ואחרות קם פרוייקט "גם לך מגיע קול" בשיתוף ארגון "איתך-מעכי" והקליניקה לפמיניזם משפטי באוני' חיפה, שמטרתו להביא להכרה בנחיצות ייצוג הולם של נשים בשלטון המקומי בכלל, ובטירת הכרמל ובחיפה
כסטודנטית הפעילה בקליניקה, יחד עם החונכות בקליניקה אשר מגיעות מכל קצוות האוכולוסייה ובעלות השקפות עולם שונות ותרבויות שונות אך מאמינות בכל ליבן ששינוי המצב הקיים יכול לבוא מבפנים, אני נוכחת להבין ככל שהימים עוברים כי החלום על שיוויון בין המינים אופף את האוויר הישראלי כחלום שאינו בר-ביצוע.
נשים בישראל עדיין רואות את הפמיניזם כמושג רדיקלי שיכול להציגן באם תצדדנה בו כנשים קיצוניות, אשר השתבשה עליהן דעתן. הפוליטיקה הישראלית לא מנסה ללמוד משכנותיה האירופיות ולנסות לחוקק חוק מכסות לייצוג הולם, הקובע שיעור מינימלי של מקומות ברשימת מועמדים שצריכים להיות מאוישים בנשים, או שיעור מירבי של מועמדים בני אותו מין. בנוסף, חוקים שונים שמחוקקים ומקבלים סיקור תקשורתי נרחב בדבר שינוי מהותי לא נאכפים.
אחד החשובים בחוקים אלו הוא חוק הרשויות המקומיות (יועצת לקידום מעמד האישה), שהטיל חובה על כל רשות מוניצפלית למנות יועצת לקידום מעמד האישה שתפעל לביעור ההפליה ולקידום מעמדן של הנשים בעיר. אך חוק כמו חוק, מצטייר כמוצלח ביותר על גבי הספרים ובתיאוריה אך במציאות הוא קשה ליישום.
תפקידן של יועצות אלו איננו מתוקצב, רוב הנשים בעלי תואר זה הן נשים אשר אוחזות בתפקיד מרכזי אחר בעייריה ולכן אינן מספיקות לבצע פעילויות נרחבות בכובען כיועצות לקידום מעמד האישה. רבות מהנשים אשר מתפקדות כיועצות לא מבינות עד כמה הפער עצום, ודוגלות בגישה שהחברה אינה צריכה לפעול ולקחת חלק בקידומן של נשים, וזהו תפקידה הבלעדי של האישה לקחת אחריות על גורלה.
מציאות כגון זו תוכל להשתנות רק אם תקומנה נשים ותחלטנה שהשינוי יבוא בזכותן, ובזכות לקיחת העניינים לידיים שלהם. הקליניקה לפמיניזם משפטי באוני' חיפה איפשרה להפוך את החלום למציאות. בזכות החזון, איחדנו אנו- שתי סטודנטיות למשפטים וארבע חונכות לזכויות בקליניקה כוחות, במטרה לקום ולנסות לעשות שינוי בשתי ערים מרכזיות: טירת-הכרמל וחיפה.
סוזי זריהן וכוכבה אבואב הן שתי נשים מטירת הכרמל שהאמינו עוד בהיותן אימהות כי מקומן אינו בבית אלא בעשייה ציבורית למען נשים כמוהן בטירת הכרמל אשר שואפות ליותר מאשר גידול הילדים. שתיהן הצטרפו לארגון מש"י בטירת הכרמל, והחלו לסייע בעריכת פעילויות למען הנשים בטירה.
השנה הן החליטו לקחת חלק בפרוייקט של הקליניקה לפמיניזם משפטי, מתוך מחשבה כי צריך לקחת צעד אחד קדימה בשינוי הגישה בדבר העצמת נשים בעיר. כחלק מהפרוייקט ישנו ניסיון להבין את המודלים של מועצות נשים שונות בערים שונות שמטרתן היחידה הינה קידום נשים, בכדי שבעתיד תוכל לקום מועצה כזו אף בטירה עצמה.
כיום ישנה חברת מועצת עיר אחת, ולא נראה כי מתבצעים ניסיונות למען נשים, קידומן, והעצמתן. ניסיון לדחוף את אוכלוסיית הנשים לחיי הפוליטיקה בעיר נחשב כחלום, ורחוק מהמציאות היומיומית של העיר.
לעומת טירת הכרמל, חיפה היא דווקא חלוצה בהקמת מועצת נשים. מועצת הנשים הראשונה הוקמה בחיפה בשנת 1974 ובה מספר מכובד של נשים המיוצגות במועצות העיר. למרות הרעיון היפה, במציאות הדברים נראים קצת אחרת, וארוכה היא הדרך לשמיעת מגוון הקולות הנשיים הקיימות בעיר.
פרויקט "גם לך מגיע קול" בחיפה מנסה לבחון כיצד ניתן לשפר את המודל הקיים בחיפה באופן שיבטא את המגוון הסוציואקונומי, עדתי ודתי הקיים בעיר ואינו זוכה למענה כיום, ולהבנות מודל חיובי יותר לייצוג נשים בטירת הכרמל.
לננסי עשור, אם חד- הורית לשתי בנות, המאבקים הציבוריים אינם זרים. שנים רבות שננסי מעורבות בארגון שרשרת העוני בחיפה ונחשפת לקולות רבים שאינם זוכים למענה. הן ננסי והן מילאדי אליאס- חונכת נוספת בפרויקט, מאמינות כי כדי לחולל שינוי אמיתי יש להשמיע את קולן של כלל הנשים בחיפה, המייצגות מגזרים ותרבויות שונות, ועל כן הניסיון כרגע הינו השמת דגש על מעורבותן של נשים באוכלוסיות שונות בחיפה בשינוי סדר היום הציבור יחד עם מקבלי ההחלטות.
השופט אהרן ברק ציין באחד מפסקי דינו כי: "אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה, כי נוהגים בהם איפה ואיפה. תחושת חוסר השיוויון היא מהקשה שבתחושות. היא פוגעת בכוחות המאחדים את החברה, היא פוגעת בזהותו העצמית של האדם".
יש לזכור כי האחראי היחידי על נציגי הציבור הוא הציבור עצמו. על החברה הישראלית, המחשיבה עצמה כנאורה, לתת יד לנשים לבטא את עצמן. עליה להיות פתוחה להכנסת נשים לעמדות מפתח וקבלת השונה.
אל לנו כנשים לעמוד מהצד ולחשוב כי העובדה שחלקנו נמצאות בעמדות מפתח מעידה על שיוויון וחיסול פערים. שיוויון הוא שיוויון שנובע בראש ובראשונה מהתפישה של החברה את עצמה, האם החברה הישראלית באמת הגיעה למחשבה כי אנו הנשים שוות לגברים. ניתן לענות על שאלה זאת רק לאחר בדיקת המאמצים הנעשים לשבירת המצב הקיים. תחשבו על זה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם