חיים בסרט: למה אני נגד קולנוע ישראלי

כאשר 90 אחוז מהסרטים בארץ נכשלים כלכלית וכאשר הציבור מתרפק על סרטי הקאלט שיוצרו ללא סבסוד ממשלתי, הגיע הזמן למהפכה

אמיר חצרוני | 29/5/2010 12:00

סרט שעוצב על פי דרישות הקהל ועמד במבחן הזמן. גבעת חלפון אינה עונה צילומסךTV

ישנם במאי קולנוע, שבכל פעם שאני נתקל בהם אני מעיף מבט זהיר – לוודא שלא אקבל מכה או בעיטה - וזאת בשל המוניטין שיצא לי כ"פרופסור עוכר קולנוע ישראלי". אבל אני לא עוכר קולנוע ישראלי - אני רק מתנגד לסובסידיה של ענף כלכלי כושל; אני גם לא בודד ביחסי לקולנוע המקומי:

על פי נתונים שמפיצים גורמים בתעשיית הקולנוע תשעים אחוזים מהסרטים שהופקו בשנה האחרונה היו כישלונות מסחריים צורבים. גם בשנים קודמות, שהיו מוצלחות יותר, רוב מוחץ של הסרטים הישראלים כשלו בקופות.

תשעים אחוז כישלונות שקולים ליצרן מכוניות שתשעה מכל עשרה מודלים שלו חוזרים למפעל בלי קונים. במצב כזה, יצרן המכוניות שופך לאגר ופושט רגל. אגב, היה אחד כזה בישראל, אוטוקארס, שניסה לייצר מכוניות לא איכותיות מתוצרת הארץ. פרט למודל אחד – סוסיתא – הרכבים שלו נדחו על ידי השוק. התוצאה הבלתי נמנעת היתה שהמפעל נסגר, והעובדים מצאו עבודה חלופית בתעשיות מצליחות יותר.

אף אחד לא חושב שיש משהו לא ציוני בכך שמי שייצר פעם מכוניות עובד היום בהיי-טק. לכן, לא ברור מדוע זה יהיה סוף העולם אם מי שמביימים היום סרטים כמו "סוף שבוע בגליל" או "שבע דקות מגן עדן" שמושכים על פי הערכות שונות פחות מעשרת אלפים צופים ינצלו את כישרונם הפילמאי (בהנחה שיש כזה) לביים פרק בתוכנית הריאליטי "הישרדות" שימשוך מאות אלפי צופים.

הקולנוע הוא כנראה אלוף הסובסידיות של המשק הישראלי. בהערכה זהירה, אפשר לקבוע שרוב המימון של סרטים ישראליים מגיע ממיסים. זה מתחיל בחוק הקולנוע, שמעניק בכל שנה 60 מיליון שקלים מתקציב המדינה להפקת סרטים.

זה נמשך במיליונים נוספים מקרנות עצמאיות לכאורה שמרבית תקציבן מגיע מעומק הכיס הציבורי - כמו קרן ירושלים שמקבלת 7 מליון שקלים ממשרד האוצר וקרן רבינוביץ' שמתוקצבת על ידי עיריית תל-אביב. האם משלמי הארנונה בתל-אביב לא היו מעדיפים לשלם פחות ארנונה, גם אם המחיר הוא שיופקו קצת פחות סרטים שהם ממילא לא הולכים לראות?

זה

לא שאי אפשר לעשות קולנוע אחרת. עד לפני שלושה עשורים, הפקת סרטים בארץ נעשתה בעיקר על בסיס מסחרי טהור: מפיקים סיכנו את כספם, בתקווה שהסרטים יחזירו את ההשקעה. היו כישלונות, אך היו גם הצלחות כגון "מציצים", "גבעת חלפון אינה עונה", "הלהקה", "דיזנגוף 99", "אסקימו לימון" "ותעלת בלאומילך", אשר הביאו מאות אלפי צופים לאולמות, ומוקרנים שוב ושוב עד היום, גם בטלוויזיה. מבקרי הקולנוע הסתייגו בשעתו מהסרטים האלה, וטענו שהם עממיים ולא מספיק מתוחכמים, אך במרחק השנים הסרטים הישראליים של פעם נותרו יצירות אהובות.

הבמאים התאימו את עצמם לצופים למרות מחאת המבקרים. דיזינגוף 99 צילום: יח''צ, עטיפת המארז

זה כנראה בגלל שתכני הסרטים באותן שנים עוצבו על ידי דרישות הקהל בידיעה שאם לא יהיו צופים – גם לא יהיה כסף לממן את ההפקה. כיום, הפקת סרטים אינה תלויה בצופים, כי רוב המימון לא מגיע מהקהל אלא מהקרנות.

הלקטורים של הקרנות, שהם הרבה פעמים מבקרי קולנוע שמשלימים הכנסה, יוצרי קולנוע בחופשה, ועסקני קולנוע, מכוונים את תעשיית הקולנוע הישראלי לפי טעמם האישי, אשר נוטה לכיוונים אוונגרדיים ופוליטיים-שמאלניים ("לבנון"). התוצאה היא שפעם היו לקולנוע הישראלי צופים, והיום נשארו לו בעיקר פרסים. אמנם עם פרסים אי אפשר לקנות במכולת - אבל כאשר ההכנסה מובטחת מכספי ציבור, מי בכלל צריך צופים?

אם נותר ספק שהנפגע העיקרי מהסבסוד העמוק של הקולנוע הישראלי הוא הציבור הרחב באה יוזמה של יוצרי הקולנוע שמבקשת למנוע ממשרד האוצר לחייב את HOT ו-YES להציע חבילת ערוצי טלוויזיה זולה ומצומצמת (זולה לפחות פי 2 ממה שאנחנו משלמים היום) – זאת בנימוק שאם המחיר לצרכן יוזל, הכבלים יבקשו מהאוצר בתמורה להשקיע פחות בסרטים וסדרות.

במלים אחרות – יוצרי הקולנוע המקומי דורשים שאנחנו נשלם יותר לכבלים כדי שהם – היוצרים - יוכלו להפיק דרמות שאנחנו לא רוצים לראות, בוודאי לא במחיר הזה. אם הם לא גאונים בקולנוע, הם בטח מספר 1 בפרזיטיות.