תנו לה צ'אנס לחזור לשוק העבודה
קטי מלכה רוצה לחזור לשוק העבודה. לא אכפת לה התשלום, יש לה אפילו מקצוע, אבל אחרי עשור בבית עם הילדים ההזדמנות לא מגיעה
ואז, אחרי שעברו עשר או 15 שנה, וכבר מלאו לה 40, היא יוצאת שוב מהבית ומחפשת עבודה. אבל אז, לתדהמתה, נטרקת בפניה דלת ועוד דלת, ועוד דלת. אין לך ניסיון, אומרים לה. כמו קטי ישנן עוד מאות. הן לומדות מקצוע, חוזרות הביתה לגדל ילדים, יוצאות שוב החוצה ומגלות קיר זכוכית. אף אחד לא מוכן להעסיק אותן. את הבעיה הזאת, שסמויה מהעין ואין לה שם, זיהתה עמותת "ידיד" ופרסמה לפני חודש בקריית גת מודעה שהוציאה את קטי ואת חברותיה מהבית ומילאה אותן בתקווה.
"אם אתם מחפשים עבודה ואף אחד לא מקבל אתכם כי אין לכם ניסיון", היה כתוב במודעה הגדולה, "הצטרפו אלינו, 'הכוח להשפיע, תושבים עושים שינוי'". ולמטה נכתב: "איך אפשר לרכוש ניסיון בעבודה אם המעסיקים אינם מוכנים לקבל אנשים ללא ניסיון?". ובמילים אחרות, אומרת קטי, אף אחד בעצם לא מוכן לתת לנו את הצ'אנס של ההתחלה.
קטי נולדה, גדלה ולמדה בקריית גת. "ההורים שלי", היא קצת מתרגזת, "לא שמרו את התעודות שלי. אני רוצה להשוות אותן לאלו של הבת שלי ולא מוצאת אף תעודה. אני גם לא זוכרת את עצמי בכלל בגיל הזה, כאילו נמחק לי הזיכרון, רק מהתיכון אני זוכרת את עצמי". עד כיתה י"א, היא אומרת, הייתה לה תעודה של מצטיינת. מכיתה י"ב החלה הירידה הדרסטית בלימודים. "היה לי חבר ראשון, התאהבתי והראש שלי עף מהלימודים. לא הצלחתי לגמור בגרויות, אבל הצלחתי לסיים בגרות במגמת מקצוע בהנהלת חשבונות".
בצבא שירתה כשלמת, פקידת תשלומים האחראית לתשלומים ביחידה, ואחרי זה עברה לשמש כפקידת לשכה בדרום. כשהשתחררה קיבלו אותה לעבודה זמנית בבנק, לפרויקט של דיסקונט שעדכן תעודות זהות משובשות. "עבדתי שם חודשיים" היא מספרת, "ואחרי זה עבדתי 11 שנים ב'שריונית חוסן דלתות פלדה' בקריית גת, כפקידת מחסן. באמצע התחתנתי, ובשנת 2001, בהיריון עם הילד השני, הפסקתי לעבוד".
את העבודה עזבה, היא מספרת, כי הילד נולד אסתמטי והיה לה חשוב להיות איתו, לגדל אותו. "כשגידלתי את הילדים לא הרגשתי ריקנות או שעמום, וגם לא הרגשתי בשנים האלה שהעבודה חסרה לי,
כמעט עשר שנים הייתה בבית, תקופה ארוכה שבמהלכה יצאה פעמיים לעבוד לזמן קצר, כשהחליפה נשים שיצאו לחופשת לידה בעבודתן במשרד נסיעות. אבל אחרי עשר שנים בקירוב היא החליטה לנסות לחזור אל שוק העבודה. "כשהילד גדל, החלטתי לצאת מהבית ולחזור לעבודה, והתחלתי לחפש עבודה במקצוע הנהלת החשבונות", היא אומרת. "למדתי הנהלת חשבונות סוג 2 וסוג 3, ומשנת 2001 אני מחפשת עבודה בתחום שלי. אני באה לריאיון עבודה ואומרת שאני רוצה להתחיל מאפס. לא שאני לא יודעת לעבוד, אבל אין לי הניסיון שהם דורשים".
גם דרישות השוק, היא אומרת, השתנו בתקופה שהייתה בבית, עובדה שמקשה מאוד על החזרה לעבודה. "יש היום דרישות גבוהות מאוד, היום לכל בעל עסק פרטי יש תוכנה משלו, בשוק יש אלף תוכנות, והם ישר אומרים 'תתחילי לעבוד עצמאית'. עצמאית זה אומר לנהל את העסק, לעשות פקודות יומן, דיווחים, רישום פעולות, התאמות בנקים, התאמות ספקים, ויש גם מע"מ, הגשת דוחות למס הכנסה, ניכויי משכורות וביטוח לאומי. את כל הדברים האלה אני אמנם יודעת לעשות, אבל אני מרגישה שאני לא מספיק משופשפת".
קטי לא מוכנה לוותר. היא מבקרת בלשכת העבודה וגם בחברות כוח אדם. "הם שואלים אותי אם יש לי עשר שנים ניסיון בהנהלת חשבונות. כבר הייתי אצל חמש חברות כוח אדם שהגעתי אליהן באופן עצמאי. אני מחפשת משרדים של חברות כוח אדם, נכנסת, מחכה, מגיעה לפקידה, והשאלה הראשונה שלה היא כמה שנות ניסיון יש לי. אני אומרת 'קצת', לא רוצה לשקר. כולם אומרים לי לשקר, אבל אני מפחדת שדקה אחרי שייתנו לי את העבודה יסתכלו עליי ויגידו שסתם שיקרתי".
אבל למרות הנחישות, עבודה במקצוע שלה קטי טרם הצליחה למצוא. "לאף חברה אין עבודות. יש להם רק עבודות בניקיון ובבנייה, ואת העבודות הטובות - הנהלה ומשרד - הם שומרים למקורבים". בקרית גת, היא אומרת, תמיד היה קשה למצוא עבודה.
"אני זוכרת את זה מאז שהשתחררתי. יש לי חברה שהצליחה למצוא עבודה כמזכירה בבית ספר ומאז היא שם. לא רק שאני מקנאה בה כלכלית, דווקא כלכלית אנחנו מסתדרים עם המשכורת של בעלי, אבל נפשית - לקום בבוקר בלי סדר יום או אתגר עושה אותי מדוכדכת".
קטי לא לבד. "יש לי עוד חברות בלי עבודה", היא אומרת, "אז מה אנחנו עושות? מסתובבות בקניון. ממש נמאס לי מזה כבר, וגם אף פעם לא אהבתי לקנות בגדים. אני אומרת לעצמי בשביל מה בגדים חדשים? אין לי עבודה לצאת אליה, ואם אני לא יוצאת, אז בשביל מה להתלבש. ודווקא יש לי כל מה שאפשר לבקש.
קנינו בית על אדמה ב-124 אלף דולר, לקחנו משכנתה, אנחנו מסתדרים עם משכורת אחת ועם האבטלה, ועם הפיצויים שקיבלתי בעבודה לפני שנים. אבל אני מסתובבת עם הרגשה שאין לי כלום, שאין לי בשביל מה לקום בבוקר, ואני מפחדת מההרגשה הזאת, זאת הרגשה שחורה. זאת הרגשה של חוסר טעם בחיים האלה".
ככה, היא אומרת, עברו עליה הימים, עד שמישהי במחלקת הרווחה שאלה אותה אם תהיה מעוניינת להצטרף לקבוצה שרוצה לשפר את מצב התעסוקה בעיר. "באתי בערב לפגישה. עברו שם מאחד לאחד ושאלו מה היה משפר בקריית גת, והתשובה של כולם הייתה זהה: האבטלה. ישבנו בקבוצה וחשבנו מה לעשות, ועלה רעיון לפתוח סדנה של הנהלת חשבונות כדי שנרכוש ניסיון.
רוב הקבוצה הן נשים שמחפשות עבודה במשרד, אז ישבנו ורשמנו מה אנחנו צריכים: מבנה, מחשבים, ולכל אלה אנחנו צריכים לגייס משאבים. יש לנו פגישה עם ראש העיר בשבוע הבא לנסות למצוא פתרון לבעיה הזאת".
במקביל, היא אומרת, לקחו על עצמם חברי הקבוצה להקים פארק לאוכלוסייה של נכים. "ימי ראשון האלה בשבוע עם הקבוצה נתנו לי המון טעם לחיים. אפילו בעלי הצטרף אליי, אבל אחר כך הוא התחיל קורס של גמול השתלמות כדי שיוכל לקבל תוספת במשכורת".
אבל עבודה עדיין אין לקטי. "לפני חודש הייתי כל כך מיואשת שהצעתי לעבוד בהתנדבות, אבל גם לזה לא קיבלו אותי", היא אומרת. "אני הייתי מוכנה לשבת שעות להקליד חשבונות של מאה עמודים או לתייק. אבל הנה, גם לזה סירבו. כשאני הולכת לריאיון עבודה אני מתלבשת מאוד יפה ונראית מסודרת.
לפעמים אני חושבת לעצמי, אולי אני חופשייה מדי בשאלות שלי ובתשובות שלי. לא מזמן שאלתי את המעביד 'ומאיפה אתה?'. הוא דווקא קיבל אותי, רק עשה תנאי של התנסות ביני ובין אחת עם יותר ניסיון, שידעה גם תוכנת 'וורד'. כדי להצליח עבדתי כמו סרגל, לא החסרתי דקה, הכל בשביל 20 שקל לשעה. בסוף, למרות שהייתי חרוצה, העדיפו אותה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם