הניצוץ: מה גרם לשרון להצית את המזה"ת?
דרכו של שרון מהישיבה בדד במזנון הכנסת ועד לראשות הממשלה האיתנה עברה בהר הבית. עשור אחר כך, מה למד ביבי ואיפה המו"מ?
אנשיו של שרון חזו את קריסתו של ביבי כבר ב-98'. עד אז היה שרון הגורם המרכזי שמנע, חסם וטרפד את הניסיונות להגיע להסכם עם הפלסטינים על ה"פעימה" הנוספת. "כל אחוז נוסף מעבר ל-11 האחוזים שישראל תעביר לפלסטינים", הצהיר, "יהיה סכנה מוחשית לביטחון המדינה".
והנה , בשלב מסוים, הוא נרגע. בעצת יועציו הקרובים החליט שרון להיכנס לאוהל. הוא הריח דם. אנשיו העריכו שימיו של נתניהו, שהתגלה כראש ממשלה שלומיאלי שמייצר בעיקר כאוס שלטוני, ספורים. במצב כזה, מי שיהיה הכי קרוב אליו ברגע הנפילה, יכבוש את ההר.
בני הזוג שרון, אריאל ולילי, יצאו לארוחת ערב רומנטית עם הזוג נתניהו. ירח דבש חדש נחנך, ירח מלא זרח ושרון מונה לשר החוץ במקומו של דוד לוי המתפטר. הוא הפך לתומך נלהב בהסכם עם הפלסטינים (במסגרתו היו אמורים לקבל 13 אחוז מהשטח), נסע עם ביבי לוואי פלנטיישן והפך לגורם המרכזי (יחד עם שר הביטחון מרדכי) שדחף את נתניהו לחתום על ההסכם.
הוא ידע שביבי לא יחזיק מעמד. כשנתניהו קרס, עמד שם שרון, כאילו במקרה, ואסף לחיקו את השרביט המיותם. רק כדי "לשקם את המפלגה". שיטת שמעון פרס המוכרת. ועדיין, זה נתפס כמילוי מקום זמני, זניח. ברק ניצח את בחירות 99' ברוב גדול ושלטונו נראה מובטח לתקופה ארוכה. נתניהו ילקק את פצעיו, יפיק לקחים ויחזור בזמן ובמקום שייראו לו. כך, לפחות, חשבו כולם.
יום אחד נכנסתי למזנון הכנסת. הוא המה ח"כים ועסקנים. שרון, יו"ר הליכוד והאופוזיציה, הסב לאחד השולחנות לבדו. הדוברת שלו תפסה אותי והתחננה שאגש לשתות איתו תה. שלא יישב שם לבד. עד כדי כך נתפס שרון בעת ההיא כמי שהיה, כגרוטאה פוליטית מחלידה, ממלא מקום שיוזז אם וכאשר יתפשט ריח של בחירות באוויר.
קשה, מאוד קשה היה להאמין באותו בוקר, שכעבור שנה וחצי יהיה שרון ראש ממשלה פופולרי, יציב, חזק, ששולחנו במזנון הכנסת יהיה המקום הנכסף ביותר שאליו יכול עיתונאי, עסקן, שר או פוליטיקאי להגיע.
באותם ימי מדבר פוליטי, בעודו מתמודד עם חובות העתק שהשאיר אחריו נתניהו, עם מפלגה חרבה, ח"כים מדוכאים וציבור מנוכר, היה
יחד עם ראובן אדלר הם ניווטו את המהלכים ביד רגישה. ארתור פינקלשטיין, יועץ הסתרים והאסטרטג שירשו מנתניהו, שינן באוזניהם מנטרה אחת: ירושלים. זה הנושא, אין בלתו. על זה יקום וייפול הכל.
ארתור ידע על מה הוא מדבר. שלוש שנים קודם העיפה הסיסמה "פרס יחלק את ירושלים" - יחד עם קולות הזכוכית השבורה (שהגה איל ארד) - את שמעון פרס מהשלטון והפכה את נתניהו לראש ממשלה. פינקלשטיין אמר לשרון ואנשיו כל העת שרק ירושלים היא שובר השוויון בחברה הישראלית. כמעט כל יהודי מתעניין בה.
אחרי הכישלון בקמפ דייויד, כשהתברר שאהוד ברק מתנהל בשלומיאליות גדולה בהרבה מזו שירש מנתניהו, הוחלט בין אנשי שרון שהגיע הזמן לתפוס יוזמה. לעשות מעשה. לזרז את מהלך העניינים הטבעי וללכת לבחירות עכשיו, כשנתניהו עוד לא מוכן, בטרם יבש הדיו על תבוסתו הצורבת. הם האמינו שזה אפשרי. הם היו היחידים שהאמינו שזה אפשרי.
בהתחלה היו רעיונות מוזרים. כמו, למשל, לארגן מצעד פעילים עם לפידים על חומות ירושלים. ועוד מהסוג הזה. ישבו וחשבו ובסוף הגיעו למסקנה הפשוטה ביותר. הר הבית, המקום הכי רגיש במזרח התיכון, מקום שממנו מדירים מרבית היהודים את רגלם, מקום הנמצא לכאורה בריבונות ישראלית אך נשלט בידי הוואקף, הוא המקום.
מה יקרה אם שרון, גנרל במילואים, יושב ראש האופוזיציה, יחליט שהוא רוצה לבקר שם? שאלה מצוינת. לא כולם בסביבתו של שרון התלהבו. היו כאלה שחששו. בסוף, החליטו ללכת על זה. מה כבר יכול להיות.
כשהגיעה בקשתו המוזרה של שרון לשולחנו של ראש הממשלה ברק, היו כאלה שהמליצו לא להיענות לה. ברק יכול למנוע משרון את המעשה באמתלה של "סיבות ביטחוניות". באותם ימים היה ריח חריף של בנזין באוויר. גורמי המודיעין הישראלים התריעו, כמעט על בסיס יומי, מהתלקחות קרובה שעלולה להדליק את האיזור כולו.
אחרי הכישלון בקמפ דיוויד, שממנו הזהירו את ברק גורמים רבים (אבל הוא ידע יותר טוב), היה ברור שפניו של ערפאת לעימות. בדם ואש הוא יזיז את העגלה התקועה בבוץ. המתח הלך וגבר בשטח, כל מה שחסר היה זיק קטן, שידליק את הנפץ, שיגיע לחבית אבק השרפה, שתעלה את כולנו השמימה. היה צריך להיות עיוור כדי לא לראות שעלייתו הצפויה של אריאל שרון, הבולדוזר זולל הערבים ואבי ההתנחלויות על הר הבית, עלולה להיות הזיק הזה.
ובכל זאת, ברק נמנע מלמנוע את המעשה משרון. החליט לא להתערב. כאילו, בעצם, ביקש שהעימות יפרוץ. לאורך כל אותה שנה (2000) הייתה הערכת מצב כללית של משטרת מחוז ירושלים, וגם של השב"כ, שהעימות עלול לפרוץ על רקע דתי, דווקא בירושלים, בסבירות גבוהה על הר הבית. כשהגיעה בקשתו של שרון, התריע מפקד מחוז ירושלים במשטרה, ניצב יאיר יצחקי, ש"אין דרך לעבור את האירוע הזה ללא עימות".
ההערכה הזו הועברה לכל הגורמים, כולל המזכיר הצבאי של ברק, גדי אייזנקוט (היום אלוף פיקוד הצפון). גם שירות הביטחון הכללי התריע. יובל דיסקין היה אז ממלא מקומו של ראש השב"כ עמי אילון שטס לחו"ל, וטיפל בסוגיה.
ועדיין, הדרג המדיני החליט לא להתערב. "ברק לא היה מסוגל להגיד לאריק לא", שחזר השבוע אחד ממקורבי שרון. ואז עלתה האפשרות לשגר אל שרון משלחת של ראשי זרועות הביטחון, או של אנשי מודיעין, ולמסור לו באופן אישי את ההתרעות. משלחת כזו לא שוגרה מעולם.
עם זאת, אסור לשכוח: האינתיפאדה, כך סבורים כל ראשי זרועות הביטחון והמודיעין, הייתה פורצת בכל מקרה. כך, או אחרת. עליית שרון להר הבית הייתה רק הניצוץ. מתישהו היה מגיע ניצוץ חלופי.
אבל יאיר יצחקי, במבט אחורנית, מאיר נקודה מעניינת: יכול להיות שהיא הייתה פורצת במקום אחר, על רקע אחר, באמתלה אחרת, ולא על הר הבית. במקרה כזה, אי אפשר היה לקרוא לה "אינתיפאדת אל אקצה", והיא לא הייתה נחשבת לעימות על רקע דתי. מה זה אומר לגבי התוצאות, האבדות והמאורעות? לא ברור.
לימים, אחרי שהכל נגמר, והוא כבר ניצב בדימוס, פגש יצחקי את שרון באירוע. תגיד, שאל אותו, אילו היינו באים אליך אז אנשי ביטחון ומודיעין בתפקיד, ומזהירים אותך שהעלייה להר הבית עלולה להדליק את השטח, איך היית מגיב? שרון הרהר רגע ואמר "ברור שהייתי דוחה את זה", אבל הם לא באו, והוא לא דחה.
שרון עלה להר הבית ביום חמישי, 28 בספטמבר 2000. ניצב יצחקי היה שם, בראש כל משטרת ירושלים ותגבורת נוספת. שב"כ, משטרה, צבא, מג"ב, האירוע אובטח בסדר גודל בלתי נתפס. שרון היה מוקף שרשרת עבה של מאבטחים. הוא התקדם ביניהם. כיוון ששרון הוא איש נמוך, כמעט ולא ראה דבר.
בתוכו, הבין את הממד המגוחך של המעמד כולו, אבל הביע התעניינות רבה והמשיך במשחק. הביקור נמשך בסביבות 45 דקות. הוא כלל את כל הסבב, עד המדרגות של המסגד הקדום. לשרון הוצע להיכנס לאל אקצה, וגם למסגד הקדום, אבל הוא סירב.
ממול נערכו פלסטינים רבים. הם נראו מאורגנים. אנשיו של שרון נשבעו שמדובר בכוח 17. כוחות הביטחון הישראליים הדפו אותם לאחור ואפשרו לשרון להמשיך להתקדם. ארכיאולוג הסביר ליו"ר האופוזיציה כל מיני הסברים, גם בפתח אל אקצה, גם בפתח המסגד הקדום, גם באיזור שער המוגרבים.
אחרי שלושת רבעי שעה זה נגמר. ברגע שזה נגמר החלו מעשי האלימות. זה החל ביידויי אבנים וגלש לאלימות קשה יותר, אבל המשטרה, בניצוחו של יצחקי, הצליחה להשתלט איכשהו על העניינים ולהרגיע עד הערב את האיזור.
המתח לא התפוגג, אבל היום עבר בשלום יחסי. והכי חשוב: בלי הרוגים. בהערכת המצב שהתקיימה בערב סברו אנשי השב"כ ששיאו של האירוע מאחורינו. במשטרה חשבו אחרת. ניצב יצחקי טען שהעימות הגדול טרם פרץ וזה יכול לקרות בכל רגע.
הוא שכנע את המפכ"ל יהודה וילק להזרים לירושלים כמות גדולה של תגבורת. והוא עשה עוד משהו: למחרת, יום שישי, תוכנן אירוע גדול של כל סגל הפיקוד הבכיר במשטרה עם השר לביטחון הפנים שלמה בן-עמי. באירוע אמור היה בן-עמי להודיע מי יהיה המפכ"ל הבא. יצחקי היה מועמד מרכזי. הוא ידע שלאור מה שקורה בעירו לא יוכל להגיע לאירוע שתוכנן להתקיים בתל אביב.
לבקשתו, הועבר האירוע ללשכת השר בירושלים. יצחקי קם מוקדם בבוקר, נסע לאירוע, שמע שלא יהיה המפכ"ל הבא (אלא שלמה אהרונישקי) ומיהר מיד להר הבית. ציפה לו יום ארוך וקשה. נבואתו התגשמה.
הפיצוץ הגיע, העימות פרץ, היו הרוגים, היו פצועים, יצחקי עצמו נפצע, איבד את ההכרה, פונה לבית החולים והוחלף על ידי סגנו תנ"צ קראוזה. אכן, יום ארוך. אינתיפאדת אל אקצה יצאה לדרך, יחד עם מהומות ערביי ישראל. כל השאר היסטוריה. והרבה מאוד דם.
מה השתנה בין ביבי 2000 לנתניהו 2010? תלוי את מי שואלים. דבר אחד הוא הבין והפנים. לא עוד איש ריב ומדון. בקדנציה הראשונה הוא היה ראש הקנוניה, זה שמצית את האש, מסית ומדיח, רב ומסתבך על כל צעד ושעל. עכשיו הוא רגוע יותר. מנסה לרצות את כולם. לא מרים קול על איש, יושב על הגדר, מתחזק את הקואליציה, המפלגות, השרים, הח"כים, אפילו אלה מקדימה. מנסה להיות נחמד כמו אולמרט.
הבעיה היא שמבחינת כישורי הניהול הוא לא למד מאומה. אולי אפילו להפך. בקדנציה הראשונה היה לידו, לפחות בחלק הראשון, אביגדור ליברמן. אפשר להגיד עליו הכל, לנהל הוא יודע. אחר כך הביא את אורי אליצור כראש לשכה.
היום, מי שאמור לעשות סדר זה נתן אשל, שעובד בכלל אצל שרה. אין חשיבה אסטרטגית, אין אפילו ישיבות צוות בבוקר. נתניהו ממשיך להאמין שהוא יכול באופן אישי לנהל את הכל ולהיות מעורב בכל. זה לא עובד. לכן הוא ממשיך למעוד וליפול, ולהסתבך ולהיקלע למבוי סתום פעמיים בחודש ולמצוא את עצמו כבר עכשיו בסיטואציית הישרדות פוליטית.
למרבה הצער, הממשל האמריקאי שמולו מתפקד בערך באותה רמה. שגיאה רודפת שגיאה, זיגזגים לאורך כל הדרך. במרץ 2010 הם עוד תכננו להניח נייר גישור להסדר קבע. ואז בא דניס רוס, האיש הכי חרוץ והכי לא יעיל שידע המזרח התיכון מאז גונאר יארינג.
רוס מתנגד לקונספציית הגישור האמריקאי, היחידה שיכולה לנפץ את הסטטוס קוו ולייצר משהו אמיתי בשטח. הוא בעד דיפלומטיה. הרקורד של רוס בשנות פעילותו הרבות בתיווך בין ישראל לפלסטינים, לסורים ולמי לא, ריק לגמרי. שום כלום. כוונותיו טובות. לשונו רכה. שלום לא ייצא מזה. גם משא ומתן יש בקושי.
הם הלכו קודם על הקפאה, מיותרת, מטופשת, חסרת סיכוי. הם ניווטו מאוחר מדי למשא ומתן ישיר, נכנסו אליו ב-1 בספטמבר בלי תוכנית איך להתמודד עם 27 בספטמבר (סיום ההקפאה), כשאת הטון נותן כל הזמן, למרבה הצער, הנשיא עצמו, שמעלה מדי שבוע את אבו מאזן על עץ גבוה כדי לגלות בתחילת השבוע שאחריו שאין סולם ירידה.
עכשיו כולם מחכים לנובמבר, לעבור כבר את הנובמבר הזה, מועד בחירות "אמצע הקדנציה" לקונגרס האמריקאי. אחר כך, בינואר, נראה לאן מועדות פנינו, אם אובמה מתכוון ברצינות לעשות כאן משהו רציני או שייבהל ויתקפל וינסה להציל לעצמו את הקדנציה. במצב הדברים הנוכחי לא בטוח שלמישהו מהם, אובמה או נתניהו, תהיה הזדמנות נוספת.
אקו"ם