זכור: טור לרגל עשור ללינץ' ברמאללה
זכור השבוע, ב-12 באוקטובר, צוין עשור ללינץ' ברמאללה. מה (לא) למדנו מאז?
אבל אני לא קונה סחורה משומשת. בכל שנה ושנה צריך להזכיר את חרפת רמאללה. מצוות "זכור" את המראות והקולות שמהדהדים מקביעתה של נעמי שמר ז"ל, כי "הערבים אוהבים את הרצח שלהם חם ומהביל, ואם אי פעם יהיה להם חופש להגשים את עצמם, אנחנו נתגעגע לגזים הטובים והסטריליים של הגרמנים".
בשנותיה האחרונות מיעטה שמר להתבטא פוליטית. חששה ממשטרת המחשבות של השמאל. ידעה למה. בעקבות הראיון בו ציטטה את דברי בעלה, מרדכי הורביץ, זכתה לתגובה סוערת. נחום ברנע למשל, ביקש מקוראיו לעבור לצד השני של המדרכה כשהם פוגשים בה.
כשאני צופה שוב בסרטון, מביט לא מביט, באספסוף המתעלל בגוויות, גם אם ארצה להימנע מהכללות גזעניות, אני מתקשה לא למצוא גרעין אמת בדבריה. זה היה בוקר יום חמישי. כמה ימים לאחר פרוץ האינתיפאדה. ואדים נורז'ץ' ויוסי אברהמי הי"ד, חיילי מילואים, תועים בדרכם ונקלעים לרמאללה.
עוברי אורח פלסטינים מזהים את המכונית, חוסמים את הכביש, סוקלים באבנים. מרחוק, השניים מבחינים בשוטרים פלסטינים במדים. אנחת רווחה. אלה, חשבו השניים, ודאי ינהגו בנו כבני תרבות. כחיילים בחיילים. האימה מתחלפת בשמץ תחושת ביטחון.
השוטרים מוציאים את החיילים ומובילים אותם לתחנת המשטרה. כל אותה עת ההמון והשוטרים מכים אותם. החיילים מבועתים אך בלבם תקווה שמשעה שהשוטרים נטלו אחריות עליהם, העניין יסתיים בשלום יחסי. קצת מכות, קצת קללות, לא נעים - אבל לא נורא. הם הרי בסך הכל נהגי מילואים, לא לוחמים. הם טעו.
בתחנת המשטרה, השוטרים ועוד עשרות אזרחים מתנפלים עליהם בחייתיות. תחינות החיילים לא נענות. זהו לינץ' איום ונורא. הם מוכים למוות בכל הבא ביד. המון פלסטיני מתגודד בחצר המשטרה, דורש את ליטרת הדם שלו. הגופות מושלכות דרך החלון לידי האספסוף. הם דוקרים, סוקלים, מכים, מרטשים את הגופות בריטואל הלקוח כמו מלקסיקון כת השטן. כל אותה שעה, צוות טלוויזיה איטלקי מתעד מקצת הברבריות המשתוללת.
אני מניח שעבור רבים, נחקקה תמונתו של עזיז צלאחה הנאלח מציג את כפות ידיו המגואלות בדם באקסטזה חולנית. כמו זיכרונות תת מודע מהגורל היהודי. פוגרום תרפ"ט, עיר ההריגה מקישינב, הפרהוד. ציטוטים של ביאליק, באבל.
אני עובר על הסרט בהילוך איטי. מתעכב על אדם אחר. הוא שוטר על פי מדיו. עומד סמוך לחלון, על פניו נהרת אושר, מנופף בידיו להמון בתנועה של שחקן כדורגל שהבקיע גול מדהים. אישה רצה בהמון. לבושה לבן. אולי אחות? מתרוצצת באמוק צוהל.
זעם גואה בי. שוב. אני מתקשה להבין את ההיגיון מאחורי החלטת ראש הממשלה ברק להזהיר את הפלסטינים ולפגוע בבניין המשטרה הריק. נקמת נדל"ן. אני תמה מדוע בשעה שהאספסוף שעט ברחובות, מקריב למולך חלקי פנים, למה לא צלל עליהם מסוק בתנופת אש אכזרית. האמריקאים חיסלו חצי מוגדישו כנקמה על הפלת מסוק.
שעות אחר כך השתוללה הצביעות המערבית. האיטלקים שצילמו, בניגוד לכל היגיון עיתונאי, לא שידרו את התמונות. לא רק חשש מנקמת הפלסטינים היה שם, אלא גם ביטוי לתמיכה הגורפת של התקשורת האיטלקית בסיפור הפלסטיני. הלינץ' ברמאללה דפק את התזה.
באותו ערב שידרה הטלוויזיה האיטלקית את תקיפת מסוקי חיל האוויר, אבל לא את התמונות שמלמדות מדוע תקפנו. העיתונאיות האיטלקיות, עדות ללינץ', סירבו להתראיין. הן טענו שאינן רוצות להיות כלי בידי אחד הצדדים.
לבסוף שודר הסרט המלא. התחילו איומים. עיתונאים בהיסטריה מחשש לנקמה פלסטינית. כתב הטלוויזיה הממלכתית האיטלקית, הרשת המתחרה, פרסם מודעה שמבהירה כי לא הרשת שלו צילמה ושידרה.
ביום שלישי בבוקר, בעוד אני כותב את הדברים, אני שומע ברדיו כי רמאללה דוחה את תביעת ראש הממשלה להכיר במדינת ישראל כמדינת העם היהודי. הדובר הפלסטיני לעג לבקשה. חזר ואמר שלעולם לא יכירו בישראל כמדינת העם היהודי. הם לא יוותרו על שיבת הפליטים.
הם לא מטומטמים, הפלסטינים, הם מבינים את העוצמה שיש בהצהרה כי ישראל היא מדינתו של העם היהודי. לתמימים או למיתממים יש להסביר כי הפלסטינים לא מכירים בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. עבורם ועבור תומכיהם, היהדות היא דת ולא לאום, ולפיכך אין ליהודים זכות למדינה משלהם. פועל יוצא מכך, זכות השיבה של הפליטים וסופה של ישראל, כמתואר בתורת השלבים על פי האמנה הפלסטינית.
בתחילת השבוע לא הבנתי את הרעש הגדול סביב חוק האזרחות. לא מריח ולא מסריח. מה ההשפעה בפועל על מציאות הזויה, בה חיל האוויר מקים יחידת הגנה מיוחדת על בסיסי הדרום מפני הבדואים, מציאות בה אלפי מסתננים מכינים תשתית ליום אסון קרב ובא.
שמעתי את אנשי השמאל צווחים כדרכם "פשיזם" ואת מיטב סיסמאות הפוסטרים. צפיתי באנשי הרוח עושים הרבה רוח ומתקשים לנמק את התנגדותם לחוק המבוסס על מגילת העצמאות. גם המתונים לא הבינו את העיתוי. ויפי הנפש, תלמידי ז'בוטינסקי, עיקמו אף בהסתייגות.
אבל נוכח עזות המצח הפלסטינית,
אלא מאי, קו השמאל הציוני מתרחק ככל שהמטרה מתקרבת. כבר לא מסתפקים בהקמת מדינה פלסטינית נקייה מיהודים, אלא דורשים התנערות מרעיון המדינה היהודית בשם מקסם השווא האזרחי. הקרן החדשה וכו'.
ההיגיון הפשוט אומר כי מי שמתנגד לחוק האזרחות בתואנה שמדובר בחוק גזעני, סובר בעצם שאין ליהודים זכות להגדרה עצמית. בשלב הבא, ואתם תראו שזה יקרה, אנשי שמאל שבעבר היו מזוהים עם תפיסות ציוניות קלאסיות יקראו לשיבת הפליטים. במכסה כמובן. אבל מה שיתחיל בטפטוף יהפוך לזרם עכור ורעיל.
אני מתקשה להבין כיצד הפלסטינים, אומה שנלקטה מן הגורן ומן היקב, חמולות מחורן, מצרים, סודן ועיראק שהגיעו בעקבות הציונות, מעיזים לשלול את קיומו של העם היהודי העתיק, את זכותו למדינה, ואנשי שמאל ומרכז (ביילסקי?!) מחרים מחזיקים אחריהם. טוענים בהתנשאות שאלו רק מילים.
אבל אלו היו רק מילים גם כשערפאת נאם בדרום אפריקה על חיסול ישראל ועשה יד אחת עם החמאס להוציא פיגועים. מילים מעצבות תודעה. לא די שהחמאס, נאמר חצי עם הפלסטיני, קורא להשמדת היהודים. החלק השפוי, לכאורה, אינו מכיר בזכות ההגדרה העצמית שלנו. אם לא נתעשת ונבין את גודל השעה ונפוצץ את בועות הסבון הוורודות, גורל רמאללה יחכה לנו בסיבוב. גם ליפי הנפש המפגינים בכיכר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם