אין למה להתגעגע
אם יש מנהיג להתגעגע אליו, זה רק בן-גוריון, על הפשטות שבו. אגדת רבין זוהרת יותר ממה שהיה באמת האיש. 15 שנה לרצח רבין - מנהיגות במבחן
צריך להבין, לא הייתה טלוויזיה אז, וצילומי העיתונות היו בשחור לבן, ובנוסף, הייתי נער. ובכל זאת, היה ברור: זה רבין. פניתי אליו בסוג של ביישנות יזומה, חנפנית, שנועדה למצוא חן ולהשרות חן של ילד, שרוצה שילטפו אותו על ראשו ושאלתי אותו: "אתה יצחק רבין?" או אולי "אתה הרמטכ"ל?"
אני לא זוכר לדיוקו את נוסח השאלה, אבל אני זוכר היטב את התשובה: מילה אחת, מתנגנת, לועגת "נ-כון", במין קול מתמשך, מעליב, כאילו מחקה את קולי הילדותי המתחנף, או ככה חשבתי לפחות. רק שנים אחר כך אמרתי לעצמי שאולי בכלל טעיתי בפרשנות הטון הזה: רבין לא לעג לי בכלל, אלא זה היה קולו האיטי המפורסם, האותנטי לגמרי. לא מישהו שיוצר קשר או רוצה ליצור קשר עם ילדים.
שנים אחר כך עקבתי אחריו כקורא עיתונים וצופה טלוויזיה מן המניין, והייתי מוקסם ממנו רק במשך תקופה קצרה אחת: בתקופת הרמטכ"לות שלו, כשזוהר מלחמת ששת הימים היה עליו. מאז, רוב הזמן, לא מצאתי בו למען האמת שום דבר. לא ברק. לא זוהר. לא מנהיגות. כלום. איש יהיר, זחוח באהבת עצמו, איטי, לא אמיץ. תמיד נדהמתי ממתנות הגורל שהיו מנת חלקו: גם רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, גם ראש ממשלה, וגם מי שהפך לסמל השלום הנצחי, ומת מוות זוהר מאין כמוהו, על מזבח השלום.
ובכל זאת, כאדם, כאישיות טלוויזיונית, הוא היה בעיני נטול קסם, בניגוד למשה דיין, למשל, שהיה מגנט אנושי מוחלט והיפנט מדינה שלמה בקסמו.
את רבין לא אהבתי. בעיקר משום שזיהיתי בו חולשת דעת וסוג של פחדנות מול הערבים מבקשי נפשנו. אני זוכר רגע מקומם אחר שבו הוא נפגש עם אביב גפן, ממש בסמוך או במקביל לנפילתם של כמה חיילים. ברור שהוא היה ההיפך מאדם עממי, חם, המתערבב בקהל, לוחץ ידיים. מנשק ומתנשק. זה לא רק שהוא לא היה סחבק. הוא גם לא היה מנהיג טבעי, בניגוד לכל מה שמקובל להניח.
כשאומרים לנו שהוא היה "מנהיג" מתכוונים כנראה לאותו מונולוג משוויץ, יהיר, בלתי נסבל ב"מנהיגותו", שנשא לאחר שנודעו תוצאות הבחירות לכנסת, שהפכו אותו לראש ממשלה. נאום ה"אני אנווט, אני אקבע" היה בלתי נסבל לחלוטין. מנהיג שאומר "אני אקבע" מעיד על עצמו שאין בו מנהיגות טבעית. שהוא לוקח את השלטון במקום שבו צריך לקבל אותו. וזה גם היה חסר כל משמעות.
רבין כמו כל ראשי הממשלה לפניו ולאחריו, היה נתון בסד הגועליציוני ונכנע לדתיים וחרדים, בדיוק כפי שנכנע להבדיל לעראפאת,
גם במובני החומר, ראה ערך פרשיית הדולרים, היו לאה ויצחק רבין ז"ל דמויות בורגניות וחומרניות, נטולות כל פשטות מקסימה. במובן זה אכן קדם רבין לאהוד ברק.
אין מה להתגעגע למנהיגותו של רבין. אם יש ראש ממשלה שראוי להתגעגע אליו (וגם זה רק במידה מסויימת) הרי זה בן-גוריון, שידע לפחות שאנחנו חייבים להיות אור לגויים, שזה ייעודנו, ואין מופלא מהתנ"ך. גם משה דיין ידע את זה. בן-גוריון גם הסתפק בצריף בנגב, כמו הנשיא יצחק בן-צבי שהסתפק בצריף בירושלים. איפה הם האנשים ההם? היום אנחנו בין מגדלי אקירוב, הבית בקיסריה ואוסף העטים של אולמרט. אגדת רבין זוהרת הרבה יותר מהאיש רבין עצמו וממנהיגותו. אין למה להתגעגע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם