מנחם בן, הפעם הגזמת
האם יודע העיתונאי מה עובר עלינו - פדויי שבי מצרים וסוריה - בעקבות הטראומה בארץ אויב, שהוא מעז לכתוב כי "שליט דווקא נראה בסדר"?
כקצין, כלוחם, כפדוי-שבי ממלחמת יום הכיפורים, כחבר הנהלת עמותת "ערים בלילה" (עמותת חיילי צה"ל שהיו בשבי האויב) וכדוברה של העמותה - ארשה לעצמי להתייחס לפסקה אחת בלבד מאותו בלוג מרושע המוכיח כי צדק מי שקבע כי לבורות אין גבולות.
מנחם בן פוסק: "...וגלעד? הוא נראה טוב תודה לאל (בווידיאו מהשבי), ואין סיבה מיוחדת לא להאמין לחמאס שהם מטפלים בו היטב. אחרי ככלות הכל, לא מדובר בילד או בתינוק, אלא בגבר צעיר, מעודן, חכם, שאולי אפילו ייצא מן הכלא במצב רוחני ונפשי, שייתן לו יתרון על בני גילו. אולי אף ייהפך לדמות ציבורית. הוא כבר כזה. כלא, כדאי לזכור, הוא לפעמים הזדמנות לגדולה, מיוסף התנ"כי, דרך האסירים הפלסטיניים אצלנו שהפכו לראשי הציבור הפלסטיני ועד נלסון מנדלה. וגלעד הרי נראה ממש טוב, השבח לאל, בצילומים מהשבי החמאסי... "
מי שלא חווה על בשרו את מוראות השבי אצל מי מאויבינו, לעולם לא יוכל להבין את משמעות החוויה. ההשפלות, הביזוי, הבידוד האינסופי, הרעב והצמא, העינויים הנוראיים בהם נעשה שימוש באמצעים אותם בן-אנוש לא יכול לעלות על דעתו, החקירות המתמשכות, חוסר השליטה המוחלט במה שנעשה איתך, חוסר הידע האם תזכה לחיות את הרגע הבא... כאבי הגוף ומכאובי הנפש, מראות המלחמה אותם אתה נושא, חברים שנפלו בסמוך אליך ואין מושיע, זעקות הפצועים והמעונים, פציעותיך שלך... זר לא יבין כל אלה, ובוודאי לא עיתונאי אטום, המוכוון לרעיונות ולתעתועים יצירי מוחו המעוות.
חבל שמנחם בן לא קרא, ולו מעט, מהפרסומים הרבים אודות מצבם הנפשי של פדויי השבי, אלו הקרויים 'פוסט טראומטיים'. חבל שהוא לא עיין בתוצאות מחקריה המדעיים ארוכי-השנים של פרופ' זהבה סולומון, כלת פרס ישראל, אודות פדויי השבי מקרב חיילי צה"ל, ופרסומים רבים אחרים.
לו קרא, היה יודע ששבי לעולם יטביע את חותמו על השבוי ללא תלות באורך תקופת השבי. אין שבוי שנפדה ושאינו נושא עימו את הטראומה, החבלה הנפשית. ההבדלים במצב הנפשי בין הפדויים הם רק בעומק הפגיעה ובעוצמתה.
לו קרא היה יודע שאחוז נכבד ביותר מפדויי השבי בקרב חיילי צה"ל נושאים עימם צלקות שלעולם לא יגלידו, צלקות המונעות ממרביתם לקיים אורח חיים 'נורמלי', מונעות מהם לקיים חיי-משפחה סדירים, לבנות לעצמם יכולות כלכליות וחברתיות. לו קרא, היה יודע כי בקרב אוכלוסיית פדויי השבי הישראליים אחוז החולים במחלות כרוניות קשות גבוה ביותר בהשוואה לאוכלוסיה דומה של חיילי צה"ל שלחמו ואף נפצעו, אך לא נפלו בשבי.
האם הוא יודע כי תוחלת החיים
האם יודע מנחם בן כי בינינו נמצאים פדויי שבי ממלחמת יום הכיפורים שעד היום, 37 שנים אחרי אותה מלחמה נוראה, אינם מסוגלים לצאת מפתח ביתם? האם הוא ניסה להבין מדוע אנחנו "ערים בלילה"? מדוע עד היום לילותינו הם סיוט אחד מתמשך? ואנחנו, בוגרי מלחמת יום הכיפורים, שהיינו בכלא עבסייה בקהיר "רק" מספר שבועות ובכלא אל-מזאה בדמשק "רק" מספר חודשים?
גם אלו מבינינו הנראים מבחוץ "נורמלים" לכל דבר, נושאים בקרבנו כאב וייסורים שילוונו עד יומנו האחרון כי אין לנו כל מרפא. איש לא יכול להבין את האנרגיות העצומות שאנו משקיעים (אלו המצליחים לעשות זאת) כדי לחיות חיים "תקינים". איש לא יכול להעריך את תעצומות הנפש שיש להפעיל כדי לשמור על שפיות הדעת ועל צלם אנוש, כאשר אתה נתון בעולם בו אינך זוכה אפילו לקמצוץ של התייחסות אנושית.
לעולם לא הייתי מאמין כי עיתונאי ישראלי יוכל להוציא מתחת לעטו גיבובי איוולת נוראיים שיש בהם המון שנאה כלפי אוכלוסיה של גיבורים. כן, אדון מנחם בן, גיבורים שהשליכו את נפשם מנגד, יחד עם חבריהם שלחמו עד שפסקו, אלו שגופם ספג את כל האש כדי שהיא לא תגיע לבתים שבעורף, גם לא לביתך שלך.
של נעליך מעל רגליך במקום בו עמדו השבויים שלא חזרו, על האדמה שרוותה את דמם, על האדמה בה פוסעים בשקט ובצנעה פדויי השבי שחזרו מהתופת, מהגיהינום, משאול תחתיות. הצדע להם, הם ראויים לכך, אפילו ממך. גם על חייך הם יצאו להגן.
נפשם מיוסרת גם ללא דבריך הנלוזים. הנח להם, עסוק באותם עניינים שיש לך בהם מבינות כלשהי, אם קיימים נושאים כאלו. הם אינם מבקשים להיות "דמות ציבורית", אין הם מחפשים "הזדמנות לגדולה". כל חפצם הוא שיניחו להם לשאת את המשא הכבד שהגורל העמיס עליהם, איש לא מתחלק איתם במטלה למרות שיצאו בשליחות העם והאומה. איש לא ירפא את פצעי הנפש הטבועים עמוק בנשמתם, רק האל רואה אותם בבדידותם המזהרת.
אז אנא ממך, מנחם בן, בפעם הבאה שיעלה בדעתך לכתוב על שבויי צה"ל ופדוייו, חשוב שנית, ובבקשה – שקט הס!
סא"ל (מיל') מיכי זייפה הוא מפדויי השבי במצרים במלחמת יום הכיפורים; חבר הנהלה ודובר עמותת "ערים בלילה" - עמותת חיילי צה"ל שהיו בשבי האויב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם