כישלונו הגדול של אברהם אבינו
אברום בורג משוכנע כי בניגוד לתפיסה הדתית אברהם אבינו היה חייב להתווכח עם הבורא ולא למהר ולעקוד את בנו
אברהם בורג. צילום: ראובן קסטרו
מסכת היחסים הזו התפתחה במשך ימים רבים. בסופה אבי המשפחה – אבי האומה – כמעט והורג את ילדו הבכור, את ישמעאל. אלא שאברהם הוא תליין יהודי. להרוג את הגוי – הבן של השיקסֶע – הוא מנסה מאוד. להצליח הוא לא ממש מסוגל. מה הוא חשב לעצמו כששלח את הגר שאיתה שכב, ושעמה עשה את פרי בטנו הראשון? הוא הרי איש נדודים ותיק, יודע צמא, מכיר משעולי שיירות ושבע מדבריות. הרי היה ברור לו ששניהם לבדם, אישה ונער רך בשנים, לא ישרדו את המדבר הגדול והחם. נדמה שהוא לא חשב. הוא התנהל בהשפעת כעסיה של שרה, והסתתר מאחורי ההוראה האלוהית: “כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ”. בלי מחשבה ובלי מחאה.
בסדום הוא צעק כלפי השמים: “חָלִלָה לָּךְ, הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!” ובבית פנימה הוא כמו חתול – הולך על ארבע ובשקט. מאולף תחת השוט והשרביט של הגברת הראשונה. אמנם כתוב: “וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ”, אבל גם לי רע שיש רעבים בכלכתה ושבברזיל עוקרים את יערות הגשם, ובכל זאת אני לא עושה כלום בנושא. רע זאת תחושה, לא מעשה. אפילו לא מחאה. אברהם חטא בחידלון נורא.
היחס החולני הזה של האבא לילדים ממשיך בניסיון הידוע מכולם – העקידה. הכתובים המאוחרים מפארים ומשבחים את אברהם שעמד בניסיון. כל כך חזקה היתה אמונתו, לימדו אותנו לחשוב, עד שאפילו את בנו, יחידו, אהובו, את יצחק הוא לא מהסס לעקוד על מזבח אמונתו. אמונה עיוורת וחסרת עכבות ובקרות. האם הטקסט אכן תומך בתיאוריית הצלחתה של העמידה בניסיון? שנים חשבתי שכן. כי שנים על גבי שנים אילפו אותי להעלים עין ממה שכתוב.
הרי קוראים את הפרשה וסיפוריה לא רק בשבת אלא גם בשני ימי ראש השנה. זה מוכרח להיות סיפור הצלחה, לא?! עקידת יצחק הפכה למושג כל כך עצום ונוקב עד שלפעמים שוכחים שבסופו של דבר לא היתה שחיטה, רק כפיתה. יצחק נותר קשור שם במסגרת התוכנית המקראית להתעללות בילדים או נטישתם לפני הפיכתם לסמלי מיתוס נצחיים (ישמעאל – כאמור, יצחק, יוסף, משה). אז מה השתבש?
אברהם אכן קם בבוקר, חבש את החמור ויצא עם יצחק לטיול של כמה ימים. אולי הם עשו את זה כבר בעבר, אבל הפעם הם לא לקחו שה לעולה ולא טלה לאכילה. ויצחק תוהה על השינוי: “הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה”.
והאב הזקן בחמקמקות עונה: “אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי”. היו פרשני טקסט שכבר כאן טמנו ליצחק את הרמז הראשון לאמור: השה לעולה הוא אתה בני. המשך התהליך ידוע ומפורסם. עקידה, עצים, היד השלוחה למאכלת ולפתע פתאום: “וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהֹוָה מִן הַשָּׁמַיִם.... – אַבְרָהָם אַבְרָהָם – הִנֵּנִי – אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה! כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי“. זוהי תמצית הצלחת הניסיון. עתה ידעתי.
בלשון בני אדם יח''צ
כלומר, שליח, מלאך שליחויות. מרגע העקידה ואילך אין יותר שיחות בין החברים. אלוהים לא מדבר יותר עם אברהם עד יום מותו. הכלים נשברו ולא משוחחים יותר. כשאני קורא את הסיפור בעיניים האלה אני משוכנע שאלוהים כעס על אברהם את הגדול שבכעסיו ולא היה מסוגל לדבר איתו עוד. אמת, אלוהים ניסה את אברהם אבל אברהם נכשל בניסיון, ומחיר הכישלון הוא אלם השמים ושתיקת הבורא. הניסיון הוכיח, שאברהם היה מאמין מדי, שהוא אהב את אלוהים יותר משהוא אהב את אהוביו. אולם אלוהים, מושא האמונה העליון, יודע שזה לא בסדר. אלוהים אינו חפץ במאמינים עיוורים וחסרי ביקורת ובקרה. אלוהים רוצה את מאמיניו, הורים וילדים, ללא אימת המאכלת, ללא שפיכות דמים, וללא דמעות העקודים.
אלוהים רצה אז לבדוק האם האדם כבר עצמאי, היש לו ביקורת עצמית אם לאו, ואברהם הוכיח שלא. האדם עוד לא בשל לעצמאות אמונית שיש בה ביקורת והירהור אחר מידותיו וציוויו של אלוהים. בניסיון הגדול הזה אברהם נכשל. הכישלון הקטן היה גירושי הגר וישמעאל. הכישלון הגדול היה הנכונות העיוורת לשחיטת יצחק. האם פלא הוא שהמדרש והפירוש הבינו פשוט כך את סמיכות הפרשות בין עקידת יצחק של השבוע לבין מות שרה בשבת הבאה? הקשיבו לביקורתו של רש"י: “וַיָבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹד לְשָרָה וְלִבְכֹּתָה”.
ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה. שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה” כך אני מדמיין את התמונה ההיא: אברהם בא מהשחיטה ואיתו יצחק ההמום, כמו ילד שניצל מהרעה שבהתעללויות. הם שבו יחדיו למאהל ודי היה במראה פניהם כדי להבין הכל. שרה הבינה ומתה, ואברהם נותר עם כישלונו עד לתיקונו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם