הכול נשאר במשפחה

כדי להבין את הסכסוך בין היהודים לערבים צריך לבחון מחדש את היחס שהוענק לישמעאל באוהלם של אברהם אבינו ושרה אשתו

אברום בורג | 29/10/2010 11:55

תגיות: אברום בורג,פרשת השבוע

דוד המלך אי.פי

בפרשת השבוע שלנו יש שיאים גדולים, וסיפורים גדולים, אולם נראה לי שהמסר הדרמטי ביותר השבוע, מסתתר דווקא בהפטרה הנקראת בבתי הכנסת יחד עם הפרשה. אחת החידות שתמיד ריתקה אותי בילדותי היא חידת השידוך בין ההפטרה לפרשה. לפעמים הפתרון קל, כאשר ההפטרה היא פרק מהנביאים המסכם או רומז על העניין המרכזי בפרשה, כמו מדובר במעין תזכורת וחזרה למאזיני בתי הכנסת על ענייני דיומא של פרשת השבוע. לפעמים, כמו בשבת הזו, ההפטרה היא פרשנות רמוזה ומאוחרת על הפרשה, ממש בגדר של הבעת דעה של העורך, אשר באמצעות ההפטרה אומר לנו מה הוא חושב על הפרשה.

“וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ..... וַיִּמְצְאוּ אֶת אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית... וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ “. למה משווים את דוד לאברהם? אולי כדי להראות את ההבדלים בין גדולה לגדולה וכדי ללעוג לדוד שלא הצליח להפרות את היפה בנערות ישראל לעת זקנותו, לעומת אברהם רב האונים שהוליד מקטורה “אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן וְאֶת יִשְׁבָּק וְאֶת שׁוּחַ”. אולי. אך נראה לי כי השידוך בין שני הסיפורים הוא חץ שנון, שנועד לשפד גם את אברהם וגם את דוד, אגב הארת החולשות המרכזיות של שניהם והטלת צִלן מזה על זה וחוזר חלילה.

ראשית כל, נפתח בענייני נשים. חולשותיו של דוד בעניין זה ידועות, כמי שגזל נשים נשואות, נטש חלק מנשותיו שלו, והעדיף חלק מילדיו על פני האחרים. ואברהם? גם ביחס אליו לא חסרה ביקורת על דרך גידולו את שני ילדיו, האחד מגורש והשני כמעט נשחט. בכל הקשור לנשים, הרי שקטורה היא האבישג של אברהם. כלומר, היא הארה מרה על יחסיו עם שרה אִמנו המיתולוגית. הוא, שלא האמין להבטחת האלוהים על הולדת בנו בגיל תשעים ותשע, נישא לקטורה, מפרה אותה בעוד ועוד ילדים, נותן לה ולילדיה מתנות ומשלח אותם לדרכם – לא במריבות ולא בגירוש, לא בכאבים ולא בסכנת מוות במדבר המצמיא. הוא למד את הלקח והיה לבעל למופת ולאב טוב. ממש ההפך מחייו בימי חיי שרה. ועוד יסוד אחד משותף.

דוד שוכב בחדרו והוא חסר אונים, בעוד בחצר הקרובה ובכל מרחביה של ירושלים בירתו מתחולל בעוז מאבק הירושה. כוהנים וגנרלים, יחד עם נאמנים וחנפים, מסתופפים אצל הנסיך אדוניהו בן חגית ה”מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר: אֲנִי אֶמְלֹךְ", או אצל שלמה בן בת שבע שלה הובטח ש”שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרָי”. כולם מנסים את כוחם במניפולציות על המלך הזקן, שכן מילה טובה שלו תיתן הכשר למלוכה החדשה אשר תיכון. יש בסיפור הזה תככים ומזימות, נביאים ופילגשים, נסיכים, יורשים ואינטרסנטים.

אולם בצד היות הסיפור הזה אחת הדרמות הפוליטיות המשובחות ביותר במקרא, יש בו גם ביקורת נוקבת על

דוד וביתו. איזו טינופת אנושית בראש כל חוצות מתאר הסיפור הזה בביקורת אנטי-מלוכנית חסרת פחדים. הרי זה כאילו שואל המספר “האלה מלכיך ישראל"? והשאלה חוזרת לאברהם, שהינו מושא ההשוואה הישיר.

פרק חייו האחרון היה פרק האבהות, ומלבד כל הכישלונות המפורסמים הכוללים עקידה, גירוש ועוד, מסתבר כי אברהם לא ידע לנהל את הרגישה שבמשימות ההורה: לגדל את כל ילדיו כעצמאים ואוטונומים, היודעים לחיות באהבה עם אחיהם ואחיותיהם. מלאכת הקמת המשפחה היא מלאכת מחשבת קשה ולא פעם מפחידה. לא פלא שרבים כל כך נכשלים בה ומשפחותיהם הן מקור לתסכולים המזינים טיפולים פסיכולוגיים.

בלשון בני אדם יח''צ

כל ימיהם הוּסתוּ יצחק וישמעאל על ידי ההורים שהיו אמורים לגדלם יחדיו: שרה נגד הגר, ואברהם הכלוא ברפיסות בין שתיהן. רק עם היעלמותו מהעולם של דור המייסדים מצליחים שני הבנים לחבור וללוות את אברהם לבית העולמים ביחד – אחרת מכל שהיה בחייהם. הרגע הנדיר הזה התפוגג, למרבה הצער, במשפחת אבות האומה הישראלית, וכך אצל בני יצחק, יעקב ועשיו, ואצל נכדיו, הריב והמדון ממשיכים לתת את הטון. ואילו ישמעאל, כך רומז לנו המקרא, הולך אחרת לעולם הבא. ישמעאל “עַל פְּנֵי כָּל אֶחָיו נָפָל”, כלומר, בעברית פשוטה, כל ילדיו, חבריו, ושותפיו, מלכותו ושושלתו, באו לחלוק לו כבוד אחרון, כראוי ובלי טינה.

כך נראית הלווייתו של בן השונה מכל בית אביו, איש שהנאמנות לאחיו יקרה לו יותר מכל גזירות הפירוד וההעדפה שהיו נהוגות בבתי אברהם, יצחק ויעקב, שהעדיפו את אחד מילדיהם והשרו מריבת עולמים בין צאצאיהם. איזו הפטרה טעונה. ומתוך מטעניה של הביקורת הזו מטיח הרמב"ן, מגדולי היהדות מאז ומעולם, בשרה ובאברהם, ההורים הכושלים, את הדברים הבאים.

הסתכלות שיפוטית על הימים הרחוקים ההם, המסבירה כל כך הרבה מיחסי ישראל-ישמעאל עד עצם היום הזה: "ותענה שרי ותברח מפניה" – חטאה אמנו בענוי הזה וגם אברהם בהניחו לעשות כן ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי.