יציאת מצרים: חינוכו מחדש של הבורא
צריך לשקול מחדש את הסיבות שבגללן לאחר יציאת מצרים בני ישראל נדדו במדבר במשך 40 שנים ולא הגיעו מיד אל לארץ ישראל
אברהם בורג. צילום: ראובן קסטרו
אותו חשש שהניע את אלוהים בשבוע שעבר מפני התפרצויות הרחוב מניע אותו גם השבוע. הוא ירא שמא הכל יקרוס ברגע – נוכח פני המלחמה הקשה. הרבה מאוד פעמים בהיסטוריה ובאקטואליה אפשר להיווכח בקשר המסתורי הזה בין רחוב אלים וחולשה של אומה. אולי אפילו יותר מזה; ככל שהרחוב אלים יותר עוצמתם של האומה ושל הקולקטיב נחלשים משום-מה ואולי אפילו מתבטלים כליל. באופן היסטורי ניבטת מציאות ביטחונית אמיתית של הימים ההם מבעד לחששו של אלוהים המנחה את העם (ושימו לב לשימוש הפואטי במילים: “לֹא נָחָם אֱלֹהִים...” ו”פֶן יִנָּחֵם הָעָם”, נ.ח.ם. – נְחִייָה ונֶחָמָה בדיבור אחד. הנחיה והובלה קדימה אל העתיד או חלילה חרטה ונסיגה אחורה אל מחוזות העבר). ארץ ישראל היתה תמיד ארץ גשר בין ממלכות הצפון לבין האימפריה הדרומית – מצרים.
כנען של הימים ההם היתה פרובינציה מצרית שענתה לשם הזה. שלוש דרכי אורך חצו מתמיד ועד היום את המולדת; דרך בקעת הירדן, דרך האבות על גב ההר (מבאר שבע לחברון, משם לבית לחם ועד לשכם, לג'נין ובואכה עמק יזרעאל בדרך לדמשק), והשלישית והחשובה בדרכים היתה דרך הים – ויה מאריס – הלוא היא “דרך ארץ פלשתים", שהלכה מהצפון הרחוק ועד מצרים הדרומית. לכל אורך חופי הים התיכון, דרך ערי הפלשתים ומושבותיהם אשקלון ועזה, ולאורך קטע הדרך שבצפון סיני עדי הדלתא של הנילוס, היו פזורים ביצורים צבאיים. ביצורים אלה שימשו כעמדות כוח ונוכחות שנועדו להגן מפני פולשים מצרימה ולשמור על שיירות הסוחרים אליה. מובן כי מבחינת הישראלים היוצאים זה היה פשוט לא הגיוני, ממש טעות אסטרטגית, לברוח מבית העבדים היישר לתוך ידיהם החמושות של חילות המצב המצריים.
לכן אלוהים מסובב אותם דרך המדבר ים סוף כדי לעקוף מדרום את המכשול הצבאי. אכן, פרשת בשלח כולה מתוחה כמיתר בין שני סיפורים מכוננים, שני סיפורי מלחמה. בראשית הפרשה המלחמה על הים שנמנעה בנס, ובסופה מלחמת עמלק. “וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם:” במלחמה האחת, זו שלא נלחמנו בה כלל, אלוהים ניצח בשבילנו בנוק אאוט: “מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף”. ומאז ועד היום בכל יום, שחרית וערבית, אנחנו מטביעים אותם מחדש בתפילותינו. המלחמה השנייה היתה מלחמה אנושית לחלוטין, אנחנו נגדם. גם בה ניצחנו בצורה ברורה וחד-משמעית: “וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק”.
היום ההוא, יום הקרב הראשון בתולדותינו, היה קשה. מן הסתם היו גם נפגעים וקורבנות אבל הסוף היה מוחלט: “וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב”. מדוע, אם כך, הזיכרון הלאומי לא הצליח להנציח את ההישג מול עמלק כניצחון והפך אותו למלחמה מתמשכת שלא הוכרעה מעולם? וכדי לחדד את התמיהה כדאי לשים לב לשני פסוקים: על שפת הים כשהעם ממש קרוב לייאוש, הנה פרעה קרב ועוד רגע אנחנו קורבנותיו, מרגיע משה את העם: “אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְהֹוה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם: יְהֹוה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן”, ובסוף מלחמת עמלק משה מחייב את אלוהים לנצח ואחד מהם – או אלוהים המכתיב או משה הכותב-נשבע כך: “כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיהֹוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר”.
אז, באותו הרגע, היו שני הניצחונות המלחמתיים מובנים וברורים, אבל אלוהים ציווה עלינו לזכור אחרת: “וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם”. למה? כדי לתת תשובה חלקית להבדל שבין מורשת שתי המלחמות שתוצאתן שווה – ניצחון ללא עוררין – אבל זיכרונן שונה, אנחנו צריכים להסתכל על הסביבה המקראית שבה מסופרים סיפורי המלחמה. פרופסור ישעיהו לייבוביץ' ספר, כדרכו לא אחת, את מספר הפסוקים בפרשה. חמישים ושמונה הפסוקים הראשונים בפרשה הם פסוקי האופוריה.
המונים צועדים החוצה מהכלא המצרי. פרעה ומרכבותיו רודפים. אלוהים בוקע את הים. משה מנהיג את התהלוכה ומרים מנעימה לעם ויוצאת במחולות. בפרק הנסי הזה גם המלחמה נפתרת כמו בדרך נס. נס הוא שם המשחק של המחצית הראשונה.
מאמצע הפרשה ואילך, בחמישים ושמונה הפסוקים הבאים, אלוהים של הנסים פוגש את המציאות האנושית בכלל ואת זו הישראלית בפרט. תלונות, קיטורים, ייאוש, הרמת ידיים, מרי, מרד. מאופוריה לאפרוריות האנושית. כשם שמלחמת אלוהים על הים היתה נשגבת, כך, בהיפוך, מלחמת עמלק היא חלק מה"שוטף" היומיומי. בפרשה שלנו הנסים פוגשים ביומיום הלאומי שהתחיל ומאז אף פעם לא תם. ממילא מובן ההבדל: מלחמתו של אלוהים על הים היא מלחמה נסית, חד-פעמית, שהתחילה ונגמרה על החוף. מלחמתו של יהושע בעמלק היא אנושית, תהליכית ולכן אף פעם לא נגמרת. ובכלל תהליך היציאה ממצרים מאופיין בין השאר גם בתהליך יציאתו של אלוהים מתוך הזירה האנושית. הנה המעקב: עד למעמד הר סיני אנחנו רואים מחזוריות מרתקת ומרהיבה של הופעות אלוה חד-פעמיות. הגירוש מגן עדן, המבול, סדום ועמורה, יציאת מצרים ומתן תורה. וראו זה פלא, לצד ההופעה הדרמטית תמצאו כמעט תמיד נפילה שבאה אחרי כן. האדם גורש מגן עדן אבל החינוך לא עזר והדור הבא הפך ממפר הוראות לרוצח; היה מבול אבל החמס והגזל לא ממש נעלמו מן הארץ. סדום ועמורה חרבו אבל הזדון והרשע לא נעלמו מן העולם. הים נבקע אבל שלושה ימים אחר כך כבר החלו התלונות והמרי. התורה ניתנה בקולות וברקים אבל פחות מארבעים יום אחר כך נוצר עגל הזהב שהוקף בחטאים ובחוטאים.
בלשון בני אדם יח''צ
במלחמה הזאת האדם ניצח – יהושע ולוחמיו – אבל מי לוקח על עצמו את האחריות על הניסיון שניסו אותו מאמיניו? אלוהים. כך כתוב וכך מסתיימת הפרשה: “וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְהֹוָה נִסִּי: וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה יְהֹוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר”. ישראל מנסים ואלוהים מתנסה בניסיון חדש ולא מוכר לו. לזכר האירוע משה מקים מזבח וקורא לו “יהוה נִסי" – מילולית משמעו אלוהים הוא הנס שלי. אך משמעותית נראה לי כי זה הניסיון של אלוהים, ואלוהים, שכנראה לא הצליח בניסיון הראשון או לפחות אינו מרוצה מהישגיו, לקח על עצמו תהליך מדהים של חינוך עצמי מחדש, שאלמלי כן בשביל מה הוא צריך את מלחמת הנצח נגד עמלק מאז ועד סוף הדורות “מִדֹּר דֹּר"? על פי המבט הזה מלחמת עמלק איננה רק הבדיקה של אלוהים האם ישראל כבר מסוגלים לנצח בעצמם מלחמות ואינם זקוקים לו יותר, אלא זהו גם ניסיון לאלוהים: האם הוא מסוגל לתת לנו לנהל את העולם בלי ההתערבויות המרהיבות, הנסיות, החד-פעמיות שלו. וכדי שאלוהים לא ישכח אנחנו מזכירים לו את זה כחלק ממצוות הזכירה וההזכרה שאותם לקחנו על עצמנו, כעם הזיכרון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם