אתיקה של מלחמה
ארורים הלוחמים במלחמות הלא-צודקות. ארורים שמעון ולוי וכל צאצאיהם האלימים מאז ועד מאיר כהנא וממשיכי דרכו הבאושים
הרב כהנא פלאש 90
מתוך כל הסיפורים האלימים האלה מבקיע לו קו מתאר דקיק המנסה להגדיר מהי מלחמה צודקת ומהי מלחמה שאינה צודקת. אפילו אדם שוחר שלום ושונא מלחמות יודע שלפעמים יש צורך חיוני בהגנה עצמית, כיוון שישנם לעתים מצבים של אין ברירה. ישנם מצבים שבהם חובה לצאת למלחמת מצווה, שהיא מלחמת הכרעה קשה בין החיים למוות. אנחנו מוותרים על הפציפיזם כי אנחנו הרי מצווים “וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים”.
המלחמה, כאמור, עשויה ועלולה להיות הכרחית להבטחת החיים ובתנאי שהיא האחרונה שבאפשרויות הפעולה. הגבול הדק שבין מלחמה צודקת ללא צודקת הוא עדין ביותר וכמעט תמיד סמוי מן העין. ייתכן שתצא לצודקת שבמלחמות ובסופה תמצא את עצמך במסואבת ובמושחתת שבמציאויות, וגם ההפך ייתכן אף ייתכן. קווים ראשונים לדמות המותר והאסור, הצודק והשגוי בתורת המלחמה נמצאים בפרשה. נפתח את הדיון בשאלה: יעקב התם ויושב האהלים היה מן הסתם אדם בעל כוח פיזי רב. רעיית הצאן במשך שני עשורים ודאי הקשיחה אותו וככל הנראה חישלה וחיזקה אותו מאוד. את תחילת דרך הגבורה הכוחנית שלו הוא מציין בהפגנת כוח שריריו על הבאר בחרן. הוא לא חשש מהרועים האחרים והעוינים אלא שירג ואימץ את שריריו וגלל בכוחות עצמו את האבן מעל פי הבאר.
יעקב ידע שהוא לא צודק
אחר כך, בשיא כוחו, הוא נאבק כל הלילה עם יריב פלאי, וגם מול האלמוני חסר השם אינו מפסיד. מדוע, אם כן, אדם כזה חושש כל כך ממאבק עם אחיו עשו? רועים ומלאכים כן, ואח ג'ינג'י לא? כנראה שיעקב ידע כי למלחמתו המתוכננת עם עשו הוא לא בא כצודק. הוא נושא בקרבו עשרים שנות סוד ותחושות אשם כבדות על שגנב בכורה וגנב ברכה. יעקב יודע בתוך תוכו שמלחמתו הצפויה של עשו היא המלחמה הצודקת ומגננתו שלו באה ממקום “הלא צודק". על כך מאיר ברגישותו ישעיהו לייבוביץ המנוח כי כל כך הרבה פעמים יעקב מכין את מחנהו. הוא מתדרך כל אחד ואחת מה מקומם, מה להגיד ומה לא להגיד. שליחי יעקב מצווים למסור לעשו: “מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי”.
חמש פעמים מופיעה המילה מנחה. אולם הגם שכולם מתודרכים, ערוכים ומוכנים, יעקב עצמו לא מוכן כלל. בשיא הדרמה של המפגש עצמו, בין חיבוק לדמעה, בין נשיקה למישוש הגוף וטפיחה על
השכם הוא פולט את האמת הפנימית שרבצה על מצפונו: “קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי”. לא מנחה אלא ברכה. לא הסְפִּין אלא האמת הפנימית. הנה הוא מחזיר את הברכה הגנובה, בשיכול אותיות קל הוא מחזיר לא רק את הברכה אלא גם את הבכֹרה שאותיותיה דומות ושוות. וראו זה פלא, מרגע שהושבה הגניבה לא היה יותר צורך במלחמה. מכאן ואילך גם אנו איננו בניו של הבכור, והברכה הגנובה לא חלה עלינו.
עשו נותר עם שתי ברכות, זו שקיבל מיצחק וזו שהוחזרה לו על ידי יעקב. ואנחנו, הצאצאים, נותרנו בלא כלום. המסקנה ברורה: התוקפן הפרובוקטור, גונב הבכורות והברכות יודע עמוק בלב מתי הוא לא צודק ומוטב לו לא לצאת למלחמה שכזו, שמא כל כוחו ינטוש אותו וברכיו יקרסו תחתיו. כמו במפגש עם עשו, כמו בכל המלחמות הלא מוצדקות מעולם: הלא צודק לא מנצח. כעת נחזור להכנות למלחמה. הכתוב מעיד “וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ”.
שנאת הרג ויראת מוות
מיכאל בן ארי נואם באזכרה לרב מאיר כהנא. מימין: ברוך מרזל צילום: פלאש 90
צמא הדם יחפש את התגרה לשווא, והמרטיר או השאהיד המתאבד יחפשו את המיתה ללא צורך. אלה ואלה מיותרים ומזיקים. הדוגמה הטובה ביותר למלחמה רעה ולא מוצדקת מוצגת במלוא כיעורה בסופה של הפרשה, בתיאור מלחמתם של שמעון ולוי בני יעקב בשכם. שמעון ולוי הם אחים צמאי דמים שאינם יראים כלל שמא ייהרגו הם, וגם לא מצרים שמא יהרגו את האחרים. לא בכדי סיים יעקב את חייו ונפרד מהם בקללה. סמוך לאחר מעשה אונס דינה וטבח אנשי שכם הוא מטיח בשמעון ולוי: "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּישֵׁב הָאָרֶץ".
במילים שלנו הוא אומר: הפכתם אתי למלוכלך ועכור, למסריח ומבאיש בעיניהם ובאפם של יושבי הארץ. לכן אולי הוא מטיח בהם את קללתו על ערש מותו בפרשת ויחי: "כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ". האף הוא איבר ההרחה, וצחנת המוות היא חלק מן הריח שדבק במלחמתם של שמעון ולוי וכל הלוחמים במלחמות הלא צודקות לדורותיהם. על כן ארורים הם וארורים כל צאצאיהם האלימים מאז ועד מאיר כהנא הכוהן בן לוי, וממשיכי דרכו הבאושים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם