משחק האמת והשקר
כל חייו של יעקב היו למאבק איתנים - הישר נגד העקמומי, התם נגד יושב האהלים, יצחק שבקרבו נגד רבקה שבתוכו. והקרב לא תם
אברהם בורג. צילום: ראובן קסטרו
מראשית ימיו ועד ליומו האחרון הוא עבר ממקום למקום תוך שהוא משקיע כל כך הרבה אנרגיה בנדודים, בעקירה, בקליטה, בהסתגלות. אולי על כן לא השקיע מספיק משאבי נפש בשינוי העצמי שהיה מונע ממנו רבים מהיסורים הללו. מרגע בואו לעולם דבק בו כינוי הגנאי "יעקב", כשם נרדף למרמה, לעורמה ולתחמנות. כלום לא כך פירש הנביא ירמיהו את השם הזה ממרחקי הזמן: מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים: וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם, קַשְׁתָּם שֶׁקֶר, וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ כִּי מֵרָעָה אֶל רָעָה יָצָאוּ וְאֹתִי לֹא יָדָעוּ נְאֻם יְהֹוָה: אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ, וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ, כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ: וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר, הַעֲוֵה נִלְאוּ: שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה, בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת אוֹתִי נְאֻם יְהֹוָה".
כמו אומר לנו הנביא העצוב ההוא, שהאופי הלאומי שלנו בתקופת הבית הראשון נובע כולו מתווי אישיותו של האב השלישי, אבי השבטים, הלוא הוא יעקב אבינו. נולד ילד, תם ותמים. אבל השם שהעניקו לו לא עזב אותו לרגע. אני מניח שפלא לידת תאומים מלווה תמיד בשאלה למה זה ראשון וההוא אחרון, ולהפך. אצל פרץ וזרח, תאומי תמר ויהודה, נדבק לתינוק שהגיח ראשון שם שהוא גם אופי, פרץ המתפרץ. כלומר, היזם, הראשון, התחרותי. בסיפורנו, התחרותי והיזם היה דווקא השני, יעקב.
מתהליך הלידה ועד יום המוות, ואף קצת לאחר מכן, השקרים אופפים אותו כרשת צפופת קורים ואין לו מנוס ממנה. נמנה את השקרים לפי סדר סיפורם המקראי. סיפורי עשו ידועים; אחיזת העקב בלידה, קניית הבכורה, גניבת הברכה ועוד. גם עם לבן היחסים היו עגומים מאוד. לא ברור מי רימה את מי אבל השקר אפף עשרים ואחת שנים מחייו של יעקב בבית חמיו. הוא רצה את רחל וקיבל את לאה. הוא רצה חופש וברח בעורמה. במנוסתם, רחל טומנת את אלוהי אביה שגנבה תחת כר הגמל.
הנשים סוחרות מאחורי גבו באהבתו ובזרעו תמורת דודאי הבנים. הוא בא ארצה ושמעון ולוי מאחזים את עיניו ואת עיני בני שכם: מבטיחים להם הסכם נישואין שמעולם לא היה בסמכותם להציעו ולא היה בכוונתם לקיימו. ובחסות כאבי העורלות הכרותות שניתנו בעבור ההסכם הם משמידים את העיר. אחר כך הבנים חוטפים את יוסף, שוחטים את העז, טובלים את כתונת הפסים בדמה ומתייצבים בפני אביהם כשבפיהם גְדול שִקרי המשפחה. “הַכֶּר נָא" הם אומרים לו ומטעים אותו אל יגונו ואל שאולו.
אחר כך יוסף, שהוא כבר המשנה למלך מצרים, מכחש באחיו, מהתל בהם ומתעתע, כמיטב מסורת המשפחה. כאב כן הבן – רב-תחבולות וידוע מעללים. יודע לייצר מציאויות שישרתו היטב את יעדיו. האחים חוזרים אל יעקב עם הבשורה הרעה. ובסופה מביאה קנוניית יוסף את אביו אליו. וגם אחרי מותו זה לא נגמר. מת האבא והאחים החולים במחלה הכרונית המשפחתית – “שַקֶּרֶת" – פונים ליוסף, השליט, וממציאים צוואה פיקטיבית של יעקב. ובלבד שלא יבוא איתם חשבון על מעלליהם מנעורים. “וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ: וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ“.
כשיעקב
אומר לפרעה, “מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי", הוא אומר לו בעצם: אני האב המרומה ביותר במקרא. לאף אחד אחר לא התייחסו כך, כמו שהתייחסו אלי, ורע לי עם זה. ואנחנו נשאל את עצמנו: למה? למה זה קרה לו. המדרש רואה בחלק מהרפתקאותיו מידה כנגד מידה ומספר לנו אגדות נפלאות ועצובות. על לאה מספרת האגדה כך: רבא אמר: ...היתה שומעת בני אדם שהיו אומרים: שני בנים יש לה לרבקה ושתי בנות יש לו ללבן הגדולה לגדול והקטנה לקטן. והיתה יושבת בפרשת דרכים ושואלת לבני אדם מה מעשיו של גדול? איש רע הוא ומלסטם את הבריות. קטן מה מעשיו? איש תם הוא, יושב אהלים הוא. והיתה יושבת ובוכה עד שנשרו ריסי עיניה.
לאה הבכורה היתה בטוחה שהיא נועדה לעשו בן דודה הליסטים הבכור. ואילו רחל הצעירה תתחתן בטוב עם יעקב הטוב והתם. ואם נמשיך את הקו הזה עוד קצת נוכל אפילו להצדיק על פי הגיון האגדה את החלפת הכלות. הרי יעקב קנה את הבכורה בעורמה, הפך להיות בכור רשמי, ביוזמתו. ממילא, אך טבעי הוא שיתחתן עם הבכורה תחילה. הקו הזה של מידה כנגד מידה ממשיך גם במקורות אחרים עמוק אל תוככי ליל הכלולות עצמו: כל הלילה היתה עושה עצמה כרחל, כיון שעמד בבוקר ‘והנה היא לאה’. אמר לה: בת הרמאי! למה רימית אותי?! אמרה לו: ואתה למה רימית אביך?! כשאמר לך: ‘האתה זה בני עשו?’ אמרת לו ‘אנכי עשו בכורך’ ואתה אומר ‘למה רימיתני?!’ ואביך לא אמר עליך: ‘בא אחיך במרמה’?!.
בלשון בני אדם יח''צ
כי היא, כך מעידים עליה המקורות היותר מאוחרים, היתה “בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רשע, ולא למדה ממעשיהם”. היא אולי לא למדה ממעשיהם במובן שהפכה להיות ערמומית ונכלולית כמותם, אבל מעט מתכונותיהם דבקו בה גם דבקו. ראו באיזו מיומנות היא מפיקה את תחפושתו של יעקב ומנחה אותו כיצד לסובב את אביו בכחש.
והוא? יעקב הקטן, הוא הרי היה יושב אהלים. המקום הכי גרוע ללמוד בו הליכות יושר ותום הוא המאהל. לשם מתנקזות הידיעות, שם מוחלפות הרכילויות, שם מקננות הקנוניות. שם, כדי לשרוד אתה חייב ללמוד את הלכות עיגול הפינות ועשיית פשרות עם האמת. שם חינכה האם המנוסה את בנה החכם ומאז זה לא נגמר. הביטוי הבראשיתי “איש תם יושב אהלים" איננו חזרה כפולה על תיאור של זהות אחת. להפך, הוא-הוא המתח הנפשי העז שקרע את יעקב כל ימיו. איש תם ביסודו אבל יושב אהלים בהתנסותו. היושר היה מולד בו ושרדנות המאהל היתה לתכונה הנרכשת, שבאמצעותה צלח על פני החיים.
לתמימים לא תמיד יש תקווה, וככל שתכונתו התמימה מסכנת אותו הוא נזקק ליכולותיו כיושב אהלים כדי לשרוד בשלום את החיים הלא פשוטים באזורנו. אברהם היה מאמין חד-ממדי, ויצחק היה לאב ממשיך מעט חסר אופי. רק יעקב הכיל בקרבו את כל התכונות כולן, וכל חייו היו למאבק איתנים של נפשו בנפשו. הישר נגד העקמומי, התם נגד יושב האהלים, יצחק שבקרבו נגד רבקה שבתוכו. והקרב לא תם עד עצם ימינו ועצם קיומנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם