חידת מגדל הזהב
למה התכוון לורקה? יהונתן גפן מחפש, ופוגש רק את עצמו - שם בנהר של סביליה
גלים וצדפים היא סופרת
אבל רק את עצמה היא פוגשת
שם בנהר של סביליה
מי המשקיף מלמעלה
מגג המגדל של סביליה
קולות חמישה משיבים לה
חמש טבעות של כסף"
(מתוך השיר "בנהר של סביליה'' מאת: פ.ג. לורקה;
לחן: פאקו איבנז; ביצוע קורע לב: דיוויד ברוזה; תרגום: י. גפן)
כפותר תשבצים כפייתי וגם כגבר שמבקש לפתור דברים שהוא לא יודע עוד בחייו, אין ספק שבגלגול אחר הייתי יכול להיות כלבתו של דן חמיצר. אולי בגלל זה, גם אחרי יותר מ-30 שנה מהיום שבו תרגמתי את שירי "האישה שאיתי'' לדיוויד, לא הבנתי ורציתי לחקור למה מגג המגדל של סביליה דווקא חמישה קולות משיבים ל''ילדתי אל הים היא הולכת'', שזה השם המקורי של השיר של לורקה שהולחן על ידי פאקו איבנז. בגלל זה, אחרי שכבשנו את מדריד, נסעתי עם ידידי הזמר הספרדי דרומה לאנדלוסיה, לחפש את חמשת הקולות האבודים.
כמובן שלא יכולתי לברר את המסתורין הטבעתי אצל מחבר השיר פדריקו גרסייה לורקה, גדול משוררי ספרד, שכמו משוררים גדולים אחרים, נרצח בגרנדה בידי הפלאנגות של פרנקו. בביקור בפריז, שהוקדש כמעט כולו לפתרון השיר הזה, שאלתי את פאקו איבנז, הזמר הטרובדור שברח לפריז בשנות השישים ונשאר בחיים, לגבי המסתורין הזה.
"ז?ונוסה'', אמר לי, ואחר כך "נו אימפורטה''. לא יודע, ומה זה בעצם משנה? דיברנו קצת על כמה חשוב להשאיר סודות בשירים, אבל לא הבאתי את הסחורה, ופתרון חידת החמישיות של לורקה עדיין רחוק ומעורפל כהוגן.
והנה אנחנו בסביליה, עיר כמו איור של ספר אגדות, כל הבתים לבנים עם כובעי גגות אדומים והמון כנסיות מצועצעות ופלמנקו דרמטי. אולי בגלל חוק הנאמנות, החלטנו לגור במלון עטור פטיואים פרחוניים, ברובע שהיה פעם הרובע היהודי והמלון נקרא על שמו: "לה קאסה דה לה חודריה'': בית היהודים. לדעתי, עם שנקרא בפי כל "חודריה'' כבר מחפש צרות.
המלון המטורף הזה, שכולו מבוכים, נקיקים ופסלים ובין חדריו אבדתי שוב ושוב, מקלל את בורחס, מגלה כמה זקנות סורגות מתחת לשיחי גפן עבותה בגנים נסתרים ואפלוליים, קפואות לגמרי, אולי גם הן לא יודעות איך להגיע לחדר. ספרתי חמש זקנות, אבל בטח לא לזה התכוון לורקה.
הסתובבנו קצת ברובע היהודי ולא מצאנו שום "חודריה''. האם עלינו על משהו? האם ייתכן שמכל האוכלוסייה היהודית שפרחה כאן, עד כמה שיהדות יכולה כבר לפרוח, נשארו רק חמישה יהודים ואת הקולות שלהם שמע המשורר? או שמא מדובר בשם האל שלנו, "ה''', שמספרו הוא חמש? לא נראה לי.
שגשוג היהודים בסביליה היה דווקא תחת שלטון האיסלאם, שהשאיר בשכונה ערבסקות יפהפיות ושערים קמורים עתירי צל.
כשהערבים הלכו מכאן לאן שבדרך כלל ערבים הלכו, האנטישמים תפסו תחת; מ-1481 ועד סוף המאה ה-19 בתהליך חיסול שלא היה מבייש את הנאצים, מחו האינקוויזיציה ואחריה נוצרים פנאטיים כל זכר מהדת הנרדפת שלנו. לא רק שכבר אין רובע יהודי, גם מה שהיה פעם גטו של ה''חודריה'' נקרא עכשיו רחוב "סנטה קרוז'', הצלב הקדוש, ולצלב יש רק ארבע פינות, ככה שהשיר הזה הוא גם לא עליו.
יצאנו לנהר הרחב של סביליה, נהר רחב שקט ורובץ בין שיחי הרדוף, שאכן משחק בשיר. הנהר מוקף בחומות אבן ארוכות שמי לא נכנס בהן: הפניקים, הגותים, הרומים, המוסלמים. ועכשיו גם אנחנו, שעדיין לא המציאו לנו שם. והנה הוא: המגדל של סביליה. כשאתה כותב או מתרגם שיר, אתה רואה איזו תמונת דמיון בראש. אני ראיתי מגדל גבוה ודק, מואר באור יקרות שמשתקף ממי הנהר. כבר כשכתבתי את השיר ידעתי שהמגדל נקרא מגדל הזהב (Torre del Oro), ככה שציפיתי גם לאיזה ברק מוזהב, וכמובן גם משהו שמסביר בתוך כל הזהב הזה את חמש טבעות הכסף.
לפעמים, כשאתה כותב ורואה למולך משהו יקר לך שהוא כביר ונשגב, ומוצא שהוא די קטן ומתפורר, אתה מתמלא בחמלה ובאהבה, כמו שאתה מגלה פתאום שהילד שלך הוא כנראה לא הגאון שחשבת שהוא. המגדל הזה הוא באמת די עלוב, בצבע מטריד של חום מתקלף, עומד מעל הנהר הזה בשקט כבר מ-1220. הוא שימש כבית מכס ונקרא "מגדל הזהב'' משום שהוא פקח עין על ארגזי הזהב שהובאו לספרד מדרום אמריקה. ועל זהב, כידוע, צריך להשגיח היטב.
***
וגם על שירים. ספרתי את חלונות האבן הקמורים - שמונה חלונות זוגיים בכל צד. מסביב למגדל הצטופפו דקלים עתיקי יומין, ראשיהם רכונים לנהר. שבעה דקלים. זאת אומרת שזה גם לא זה. בגדר הברזל המרושתת שבירכתי הגשר הגבוה שעובר מעל לנהר נקשרו לנצח מנעולים כבדים וחלודים עם שמות של זוגות אוהבים שחרטו את שמותיהם על המנעול וזרקו את המפתחות למים. אני חושב על זה רגע ואומר לזמר הספרדי שמה שאני הייתי עושה, זה אולי לזרוק את אהובתי למים ולהישאר עם המפתח. היו שם יותר מעשרה מנעולים עם נדר של זוגות. לפי השמות רובם מאמריקה, ששם אוהבים ריטואלים שכאלה. אז זה גם לא המנעולים.
אחרי שיטוטי לילה שבהם הייתי יכול בקלות להתאהב ברקדנית פלמנקו ולזרוק אותה לנהר, נשכבתי על המיטה הגבוהה בחדרי שבבית היהודים ונכנסתי לגוגל, בהחלטה לא לישון עד לפיתרון ממשי של כל החמישיות האלה של לורקה, שהן גם חמישה קולות וגם, כפי שהפנמתי עד כה, "חמש סירות'' בים הפתוח. קצת לפני שהשחר הספרדי פצע את חלון חדרי, מצאתי את זה, או כך לפחות אני חושב.
אם נפשפש בהיסטוריה של סביליה, שמפורסמת בעיקר כעירם של מגלי עולם
נלמד ש-30 שנה אחרי שקולומבוס גילה את אמריקה, (מגלן גילה שהעולם עגול ואתם בעצמכם תחשבו מה יותר חשוב).
לקולמבוס יש מוזיאונים ושמות רחובות בכל העיר וכמעט בכל בירות העולם התרבותי. מגלן נשכח ממש כפי שנעלמו להם כמעט לגמרי יהודי סביליה, וכמו שפתאום נעלם למגלן עצמו האוקיינוס האטלנטי, כשלפתע שצף מתחת לספינותיו אוקיינוס חדש, שאולי יקראו לו האוקיינוס השקט.
בסתיו הנעים של 1519 יצא מגלן מהנהר של סביליה להקיף את העולם עם 250 ספנים קשוחים, וחמש ספינות לקחו אותם אל נמל סנלוקאר הקטן למסע שיעגל את העולם. האם ייתכן שלורקה, כפי שלפעמים משוררים עושים, רצה להנציח איזה עוול ישן, ולהזכיר בשיר את מגלן שלא היה סלב כמו קולומבוס, ולו במחווה עדין מאוד כמו ספירת הספינות שלו?
זה לא משנה כל כך, העיקר שלי יש תשובה שמסבירה לי תרגום של שיר שאני לא צריך לחקור אותו יותר. כשהצלחתי להיחלץ ממבוכי המלון, ירדתי מהר אל הנהר ואני יכול להישבע לכם שכעצמתי את העיניים מול שמש הבוקר הייתי יכול לראות בשמים בבירור חמש טבעות של כסף. כי רק את עצמך אתה פוגש, שם בנהר של סביליה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם