הקורבן
אמריקה המשתקפת מתוצאות הבחירות היא אומה מבולבלת, קצרת רוח, כזו שאינה יכולה לנסח לעצמה את הדרך להציל את עצמה. אובמה היה זה ששילם את המחיר
ובכל זאת, אסור לתת לאלמנט הזה להסתיר מאיתנו את התמונה הגדולה על אמריקה שמשתקפת מהבחירות הללו, והתמונה היא של אומה במצוקה. רק לפני שנתיים בחרו האמריקאים את אובמה כדי שיביא שינוי. הוא הבטיח לחלץ את ארצות הברית מהמיתון. הוא הבטיח ביטוח בריאות לעשרות מיליוני אמריקאים. הוא התחייב לשנות את מצבה של ארצות הברית בעולם, להוציא את הצבא האמריקאי מעיראק ולהתמקד בקני הטרור האמיתיים - באפגניסטן ופקיסטן.
את כל הדברים האלה הוא עשה. ארצות הברית סובלת מאבטלה ממארת, קצב ייצור מקומות העבודה נמוך, אבל אמריקה איננה שרויה במיתון העמוק שאליו הוביל ג'ורג' בוש. הרפורמה בביטוח הבריאות מבטיחה שינוי אמיתי עבור מיליונים, והמשמעויות שלה היסטוריות. חברות הרכב הגדולות שעמדו בפני קריסה - ג'י-אם, קרייזלר, פורד - ניצלו. הלוחמים האמריקאים יצאו מעיראק, ובאפגניסטן הורה אובמה על תגבורת אדירה. מצבה הבינלאומי של ארצות הברית טוב לאין שיעור ממה שהיה לפני שנתיים וחצי.
אבל אמריקה מבעבעת בתסכול וכעס. כמובן, יש לה סיבות טובות. התחושה היא שהממשל סובל מחוסר באחדות פעולה. חוסר הביטחון הכלכלי מאפיל על כל הישג סטטיסטי; האמריקאים, בפשטות, שונאים את התחושה שכל יום הם עשויים לאבד את עבודתם. מחיר הבית שבו הם מתגוררים - הנכס העיקרי שלהם - ממשיך לצנוח. הנשיא נראה מנותק רגשית מהציבור. נשיאפילוסוף אולי, אבל לא מנהיג מעורר השראה שמשדר אמפתיה.
אל מול הדברים האלה עומדות התוצאות. ואולי זו בעצם הבעיה. האמריקאים התרגלו לשמונה שנים של ג'ורג' בוש. לבד מהמלחמה על הטרור והטבות מסים )אופיום להמונים, היה אומר המרקסיסט,) בוש היה נשיא שפעל באינטנסיביות נמוכה. בלשון המעטה, כמובן. בוש היה נשיא שהלך לישון בסביבות שמונה בערב. הכסף הזול שהדפיס הבנק הפדרלי זרם בחופשיות, הטבות המסים הצטרפו אליו, שוק הנדל"ן גדל לבועה, הוצאות המלחמה התרחבו, הגירעון צמח לממדים מבעיתים ובוש עודד את עוזריו לצאת לחופשות.
אובמה עשה דבר יוצא דופן, דבר מעורר זעם מבחינת יריביו ומהמם גם עבור תומכיו המתונים: הוא נבחר והחל מיישם את המדיניות שעליה הכריז. כמועמד לנשיאות, הוא הציג את עצמו כדמות "על-מפלגתית." כך גרף את המצביעים העצמאים והנשים - אלה שנתנו לו את הניצחון הסוחף. אבל עבורו, ה"על-מפלגתיות" התבטאה בכך שהסכים לנהל משא ומתן עם הרפובליקנים על מתווה ביטוח הבריאות )ולזנוח את "האופציה הציבורית," הקמת קופת חולים אמריקאית( או על תוכנית התמריץ. המשמעות של על-מפלגתיות, אמר בעצם אובמה, איננה לוותר על העקרונות שעבורם קיבלתי את תמיכת האמריקאים.
זה נשמע הגיוני, אבל עבור אומה שנהנתה מגן העדן של השוטים בתקופת הנשיא בוש, זה היה דבר קיצוני מאוד. "מסיבת התה," תנועת המחאה הפופוליסטית-רפובליקנית, התחילה לסחוף המונים לעצרות שלה כבר כאשר עברה תוכנית התמרוץ, עניין מהותי באידאולוגיה הפוליטית של הדמוקרטים. תוכנית ביטוח הבריאות הובטחה במפורש על ידי אובמה. ההוצאות הממשלתיות המוגברות בשל המצב הכלכלי הן עניין שנמצא בליבת התפיסה הדמוקרטית מאז שנות השלושים של המאה ה-20.
השורה התחתונה היא שאין פה שום הפתעות. אובמה עשה את מה שהיה צפוי שיעשה, וכעת הוא סופג זעם. הזעם הזה נובע, בין היתר, מכך שפחות מעשרה אחוזים מהאמריקאים יודעים שלמעשה, הממשל האמריקאי של אובמה דווקא הציע הטבות מסים למעמד הביניים. במילים אחרות: יש פה גם הרבה בורות.
הדבר המדאיג הוא שהאמריקאים כועסים על אובמה לא רק בגלל כישלונותיו של הממשל, אלא גם משום שהוא בסך הכל מיישם את המדיניות שבגללה הם בחרו בו מלכתחילה. רק לפני שנתיים האמריקאים רצו נשיא דמוקרט, כזה שיגן עליהם סוציאלית, שיעשה ביטוח בריאות וכו,' ועכשיו הם רוצים משהו אחר. התמונה המצטיירת היא של אומה מבולבלת, קצרת רוח, כזו שאיננה יכולה לנסח לעצמה את הדרך להציל את עצמה.
הרפובליקנים, בהנחייתו האסטרטגית של קארל רוב, האיש שהצליח להפוך אפילו את ג'ורג' בוש לנשיא, רשמו לעצמם הצלחה מזהירה. בסופו של עניין, הם התנהלו כאופוזיציה מוצלחת ונשכנית ונקטו מדיניות שהיא, תמיד, המוצלחת ביותר לאלטרנטיבה לשלטון: לתקוף ולא להציע שום תוכנית ספציפית. ה"התחייבות לאמריקה," שאותה הציגו הרפובליקנים כתפיסה פוליטית מנוגדת לחזון של הנשיא אובמה, היא קובץ של רעיונות כלליים ומעורפלים שהם תמצית מזוקקת של מדיניות בוש.
עכשיו מתחילות הצרות האמיתיות.
הרפובליקני הוותיק, הישן, היה אומר שאין לממשל רשות או סמכות להתערב בבניית מסגד סמוך לגראונד זירו. איש מסיבת התה יאמר: על הממשלה לאסור. הרפובליקני הוותיק יגיד שצריך להסיר כמה שיותר מגבלות סחר, משום שסחר חופשי משרת את אמריקה, וממילא השווקים יווסתו את עצמם. לעומתו, חבר הקונגרס מטעם מסיבת התה ידרוש הטלת מכסים על מוצרים סיניים כדי לגונן על מקומות עבודה אמריקאיים, ולמעשה ינקוט עמדות שאפיינו את הצדדים הרדיקליים יותר של המפלגה הדמוקרטית. מיותר לציין שהממסד הרפובליקני מתעב חלק מאנשי מסיבת התה ובעיקר את מי שמייצגת אותם, שרה פיילין )גזר הדין של הפוליטיקאים המקצועיים: "טיפשה מכדי להיות נשיאה.)"
הרפובליקנים יצטרכו כעת להוכיח את יכולתם לשתף פעולה ולהתאחד סביב מסר אחד; ניצחונם הענק יכול לפתות אותם לחלק את עור הדוב לפני שניצוד. הדוב זו הנשיאות, כמובן, וב,1994- בניצחונם הגדול הקודם, הצליחו הרפובליקנים להרוס את עצמם במריבות פנימיות בלתי פוסקות. מצד שני, אז ישב בבית הלבן ביל "הקוסם" קלינטון, שידע כיצד לנווט את נשיאותו להצלחה כלכלית ולאומית. פעם נהגו לומר על ברק אובמה שהוא איננו רוזוולט, עכשיו אומרים עליו שהוא איננו ג'ון קנדי; השאלה היא אם בעוד שנה יאמרו על אובמה שהוא גם איננו ביל קלינטון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם