סמוי מן העין
למה כדאי להיזהר קצת יותר בשבחים הנוגעים לכהונה הארוכה של האלוף עמוס ידלין באמ"ן, ולמה מדאיגה העובדה ששר הביטחון רואה בו את ראש המוסד הבא
השבחים מגיעים לידלין, בראש וראשונה, על עצם שירותו: 40 שנה במדים, אחד מאחרוני הלוחמים שחוו על בשרם את מלחמת יום הכיפורים, האחרון משמונת מפציצי הכור העיראקי ב1981- שעוד משרת. בשבחים הנוגעים לקדנציה הארוכה שלו באמ“ן, חמש שנים תמימות, כדאי להיזהר קצת יותר: איננו יכולים לומר שאנחנו יודעים באמת, וגם חברי הוועדה, לו דיברו ביושר ולא במליצות, היו מודים שאין להם תמונה מלאה.
ראש אמ“ן נודע בציבור בעיקר בהופעותיו הפומביות, וכאלה היו לידלין במשורה. בחודשים האחרונים הועמה הילת הצבא השותק של גבי אשכנזי. פרשת מסמך הרפז חשפה מה שעד לאחרונה נחשב לטרוניה של עיתונאים ממורמרים: השתיקה הגדולה של הרמטכ“ל לא הייתה התנהגות ראויה של מי שקם בבוקר לעבוד ואין זמן לשטויות, אלא בעיקר הזנחה מדעת, בשל אופיו של אשכנזי ועצותיה של סביבתו, של פן ציבורי חיוני של התפקיד. וכך גם ידלין, באופן אישי אדם חביב ודברן לא קטן: שתיקתו הופרה רק בראיון גדול אחד )למוסף "הארץ“ לפני כשנתיים.) השתיקה מנעה מאיתנו לדעת מה ראש אמ“ן, האיש המכונה "המעריך הלאומי,“ חושב באמת.
על שאר הדברים הקשורים לעבודתו אנחנו יודעים פחות, ורוב מה שאנחנו יודעים אסור לפרסום. הישגיה של מערכת המודיעין נודעים בדרך כלל רק בתוצאה המבצעית הנגזרת מהם, כישלונותיה גם הם לרוב סמויים מן העין. אנחנו מניחים, למשל, שישראל היא שתקפה את הכור הסורי או חיסלה את עימאד מורנייה, וברור שלמי שביצע היה מודיעין מעולה שאפשר הצלחה. מנגד, איש אינו מאשר באוזנינו את הטענות הלבנוניות ביחס לחשיפתה של רשת ריגול והאזנה מסועפת שעל פי הפרסומים בלבנון הופעלה על ידי ישראל, דבר שאם הוא נכון הוא מעורר שאלות חריפות.
ובהערת אגב, אנשי מודיעין ותיקים זקפו השבוע אוזניים, כשניתן פרסום פומבי ומכוון מלמעלה לטקס שבו קיבל קצין ממערך המודיעין עיטור מופת על הצטיינותו בפעילות חשאית. תפתחו את "בעוז רוחם,“ ספר הצל“שים הרשמי של הצבא, ותמצאו בו לא מעט עיטורים שניתנו לאנשים המצוינים רק בראשי תיבות, ללא פירוט, ללא ציטוט מודלף של דברי הרמטכ“ל על "פעילות שוברת תקרות זכוכית.“ לרבים הייתה תחושה שיותר משקצין מצטיין מקבל עיטור, מישהו מנסה כאן להזכיר שהצבא של אשכנזי עושה עוד משהו חוץ מלהסתבך במסמכים מזויפים.
ידלין הוא אחרון האלופים שנותר באותו תפקיד מרכזי מאז ימי מלחמת לבנון השנייה. החצי הראשון של כהונתו עמד בצל הטענות הקשות על אמ“ן ועליו אישית ביחס למלחמה. מודיעין השדה שסופק ללוחמים היה לקוי; ידלין עצמו תואר במילים קשות על ידי שרים, עמיתים למטכ“ל וראשי זרועות מקבילים. עיקר הטענות היו על כך שהחרה-החזיק אחרי הרמטכ“ל חלוץ, במקום לקרוא תגר כפי שמתבקש מראש המודיעין. דבריו מתוך אותם פרוטוקולים מימי המלחמה שנחשפו, אכן נשמעים יותר כנאומים נמלצים בזכות עמדות הממונים מאשר כאזהרה מפוכחת של מעריך לאומי. אמרו עליו שלא ידע להפריד בין עובדה, פרשנות ודעה; שר בכיר אפילו אמר, שלא לייחוס, שמוטב היה לו היה שותק.
הגדילו לעשות שני עמיתיו, ראש המוסד מאיר דגן וראש השב“כ יובל דיסקין, שלאחר המלחמה המליצו לראש הממשלה אולמרט להדיח את ידלין מתפקידו. יש אירוניה מעניינת בכך שידלין ודיסקין נחשבים היום לשני מועמדים מובילים להחליף את דגן בראשות המוסד. לא ברור אם דיסקין להוט, לא ברור אם ראש הממשלה אכן קונה את רצונו של שר הביטחון בידלין. זוהי מגמה מעניינת: מצד אחד, כהונתם של השלושה מתאפיינת בשיתוף פעולה בין-זרועי טוב והדוק מאי פעם בשטח, דבר המניב תוצאות מבצעיות טובות בכל חזית, החל מאיתורו של מועמד לחיסול בעזה ועד למאמץ לסיכול פרויקט הגרעין האיראני. מנגד, יש בצמרת לא מעט חיכוכים, הנובעים מכך שדגן ודיסקין, שני ראשי ארגונים שצברו יוקרה רבה בתפקידם, אינם מתרשמים מן הבכירות ההיסטורית של ראש אמ“ן, מפקד המערכת הגדולה מכולן.
אין היום פעולה כלשהי, אמר לאחרונה אחד מבכירי מערכת המודיעין, שבה לא משתפים פעולה נציגי כל הזרועות. זהו פתרון כל כך ישראלי - אלתור בשטח במקום נהלים וקביעת גבולות - לאופיים המשתנה של האיום והאויב. ניסיונות העבר לקבוע גבולות שכאלה במסמכים התנפצו בדרך כלל. בשנים האחרונות, כשהדגש עבר מאויבי מדינה וצבאות גדולים, לטרור, גרילה, לוחמת מידע ומאמצי גרעין, נוצרו מכוח ההכרח שילובים נקודתיים יעילים. אחד מאלה שניתן לדבר עליהם הוא תאי השליטה בפיקוד הדרום, שבהם נוצר ומעובד המודיעין הדרוש למבצעי סיכול או לפגיעה ביורי רקטות.
ומצד שני, אין היום לישראל מעריך לאומי של ממש. רק לפני כמה שנים תיאר יוסי קופרווסר, ראש חטיבת המחקר דאז, את תפקידו של קצין המודיעין באופן נרחב מאי פעם: במלחמה שעיקרה נראטיב, אמר קופרווסר בהרצאה בצבא, קצין המודיעין הוא מי שמעצב את הנראטיב הזה עבור הקברניטים.
ידלין, על פי כל העדויות, רחוק מכך. איש אינו טוען שהוא ואגף המודיעין ממלאים תפקיד קריטי בעיצוב השקפת העולם של נתניהו, ברק או אשכנזי. השינוי העיקרי שעשה בדרגים הבכירים הוא יצירת התפקיד של ראש חטיבת ההפעלה, אופרטור למבצעים )כל מי שמילא את התפקיד עד עכשיו שירת קודם לכן בתפקידים בכירים בסיירת מטכ“ל( ולא מעריך ומעצב. ידלין, שלא רצה לפקד על המבצע
המיוחד בבעל בק - מפקד חיל האוויר שקדי התנדב לעשות זאת - מילא בכך חלל שניכר במלחמת לבנון; לא פחות מזה, הדגש הזה מעיד גם על אופי כהונתו. יש משהו מדאיג באמירה המקובלת, לפיה ברק רוצה בידלין למוסד משום שהוא מעריך שברגע האמת, אם יהיה כזה, ידלין יתמוך בהשקפתו בעניין תקיפה באיראן. יש כאן הרבה "אם“ - ברק שינה את עמדתו, או לפחות את ההשתקפות שלה בתדריכים, לפחות פעם אחת, ואף אחד לא יודע באמת מה יחשוב מי כשהרגע יבוא, אם יבוא. אבל מדאיג לחשוב לא רק ששר הביטחון מנסה למקם בתפקידים חיוניים )שאינם בסמכותו( אנשים שחושבים כמוהו, אלא גם שראש המוסד יהיה מישהו שמעריכים שיחשוב כמוהו.
יורשו של ידלין, אביב כוכבי, הוא מהנבונים והמשכילים בקציני הצבא. בראשית כהונתו ישב ליד השולחן בוועדת ראשי השירותים ובדיונים המכריעים מול אנשים ותיקים בתפקידיהם. ותק במערכות האלה קובע הרבה. מבחנו של כוכבי יהיה, בין השאר, באופי שיקנה לתפקיד: האם יחזיר אותו לימים הסוערים של אורי שגיא או בוגי יעלון, ראשי אמ“ן שהקברניט ידע שיחשבו "לא“ עשר פעמים לפני שיגידו "כן?“ האם יידע להכניס בו את המזג הנכון, בתוך מטכ“ל אפור ומכונס בעצמו? אם יעשה זאת, אולי לא כולם ישבחו אותו בוועדת החוץ והביטחון כשיבוא להיפרד ממנה. במחשבה שנייה, זו עשויה להיות מחמאה לא קטנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם