מחפשים אשמים בלהבות
התקשורת סיקרה את השריפה בטון ענייני ובלתי מתלהם. ובכל זאת, בלטה הנטייה לחפש אשמים. מוטב לו היו כובשים את יצרם
מחלקות החדשות ברדיו ובטלוויזיה עשו לטעמי מלאכת דיווח טובה, אם כי גלשו ,פה ושם, לדיווח בגוון צהוב ולחיפוש מופרז אחר סיפורים אנושיים פרטניים. הסיפורים האלה, הם נשמת אפה של התקשורת המודרנית, ולמרבית הצער, היו אירועי השריפה הגדולה רצופים במקרים קורעי לב. כאמור, סיקרה התקשורת את האירועים בטון ענייני ובלתי מתלהם. אם כי יש לציין כי פה ושם בלטה הנטייה הישראלית לחפש אשמים ולערוף ראשים. היו כתבים שהתקשו לכבוש את היצר ופתחו בתיאור ספקולציות ובהנפת אצבע מאשימה על חשודים כביכול בהצתת השריפה הגדולה.
לא פרסמת – לא עשית
הופעתה של מצלמת הטלוויזיה מגבירה כנראה את יצר הפרסום, כך שתכופות נכחנו ב"שוטטות" של עוברי אורח, בעיקר בני נוער, מסביב לכתב המדווח, כדי להתפאר "ראו אותי בטלוויזיה". מסתבר כי התופעה אינה נחלתם של בני נוער שמבקשים להשוויץ, אלא מנהג ישראלי נפוץ גם בקרב מבוגרים, ובעיקר בקרב נבחרינו. ראש הממשלה, אוהב לנצל את הטלגניות שלו בתדרוכים, במסיבות עיתונאים ובסיורים מצולמים. התנהלותו הרשימה כתב אחד שדיווח כי ראש הממשלה "מנהל היטב את קרב התקשורתי". כל זאת בעת שהלהבות עדיין משתוללות.
מתברר שהכלל "לא פרסמת – לא עשית" רלוונטי גם לתכנון קבלת הקרדיט או לדחיית ההאשמות לעתיד. סביב ראש הממשלה התקבצה
חבורה נכבדת, שרבים ממנה השקיעו מאמצים ניכרים להיכנס לפריים עם ראש הממשלה. כאן צריך לציין את השר אלי ישי, שצבר זמן מסך וזמן רדיו למכביר, כשהוא מנסה להדוף את האפשרות שהאצבע המאשימה תופנה אליו. אחת הדרכים להוכחת "חפותו" הייתה הדרישה, בעוד הלהבות נמשכות – להקים ועדת חקירה.
כאן נסדקה הענייניות ה"יבשה" שאפיינה את כתבי החדשות ומגישיהן, והחלה התחרות על הראש "המיועד לכריתה", כדי לאפשר לצופים לפרוק את התסכול הלאומי והאישי מול האסון המתמשך והקושי בחיסולו. קטונתי מלקבוע מי אשם במחדל, אך מכיוון שהחיפזון הוא מן השטן – נראה לי ש"כוחותינו" בתקשורת היו מיטיבים לעשות אילו כבשו את יצרם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם