הכרמל שלי
חשבתי על שפני הסלע, הלטאות, חזירי הבר, השועלים, פרחי החורף והעצים, שמראם הפעים אותי מילדותי. הם הרי הצומחים בזמן
אני מכירה בעל-פה את הדרך שנגמרת במבנה הגדול ומעליו רכס הכרמל. נחמת ההר הירוק לחולים האלה, שאין להם נחמה. אני מכירה בעיניים עצומות את הדרך העולה מצומת בית אורן ועד צומת דמון. את הצנירים בוואדי כלח ואת האורנים והחרובים הירוקים תמיד. הם שימשו לי מקום מפלט ונשימה, מימי נעורי בחיפה ועד היום, כשאני נוסעת מידי שבוע להורים שנותרו שם.
אם יש בי געגוע, הרי הוא לאורנים האלה ולמרחבי ירוק העד הנפתחים מול נחל אורן. בכל נסיעה או טיול אעדיף לנסוע לשם, ואחר-כך לבקר את ההורים. הכול משתנה. ביקור הורים אינו כשהיה. אבל ההר נשאר תמיד, חשבתי, על מערות האדם הקדמון שלו, רכסיו הנפלאים, שפני הסלע, הלטאות, חזירי הבר, השועלים, פרחי החורף והעצים, שמראם הפעים אותי מילדותי. הם הרי הצומחים בזמן, נותרים איתנים גם בחלוף השנים. שכחתי שיש אפשרות שיכלו בשריפה. למעשה לא שכחתי, הדחקתי את האפשרות הזאת. אבל גם בסיוטי השריפות האיומים ביותר, לא יכולתי להעלות על דעתי את סדר הגודל המופרך הזה, את חוסר האונים.
מחר עלי להיות בחיפה בדחיפות. אני פוחדת מן הנסיעה הזאת. אני פוחדת לראות את ההר שלי, כן, שלי, מפני שיש לכרמל את הכישרון לגרום לך להרגיש כאילו הוא רק שלך, מפוחם ושרוף. אני פוחדת מפני מה עוד יישרף, ואיך תסתדר אימי, ניצולת השואה, ללא התרופה שלה עד שישוך זעם האש.
והשיר שעולה לי שוב ושוב במחשבות. על אף שאנו מזה זמן 'היהודים החדשים', או נכון יותר ה'ישראלים החדשים', שיכולים לכול: "שריפה, אחים, שריפה! עיירתנו בוערה כולה! בה רוחות שחורות יסערו, להבות חורבן יבערו, היא עולה באש..." שריפה, אחים, שריפה! הכרמל שלי עולה באש.
למחרת בחיפה
כתבתי את המילים האלה מתוך נהמת לב בליל סופת האש הראשון. הייתי למחרת בחיפה. חציתי את כביש החוף אפוף העשן וראיתי את הלהבות מכלות את צומת אורן, את עין הוד, ואת ימין אורד. מה מתחולל בעין-חוד, הישוב הערבי שקיבל הכרה וחובר לחשמל רק בשנים האחרונות, לא ידוע. האם שרד או נשרף. האם נאלצים פליטי 48 שנמלטו להרים ובנו שם את מקום מושבם החדש לבנות את בתיהם שוב? מה עלה בגורל החיות הקטנות, היונקים בחי-בר ומחוצה לו? האם נפגעו משאיפת עשן? האם שרדו?
השנה
לא יפרחו פרחי החורף בכרמל. האדמה החרוכה תרפא לאט. ההרס, כמו תמיד, מהיר, והשיקום איטי. ובדרך לשיקום, שוב הבירוקרטיה האינסופית, ההתמהמהות, חוסר האחריות - אלה שגרמו, למעשה, לשואת העצים ולאסון האנושי הזה. בחדשות נאמר ששני נערים תושבי עוספיה נעצרו לחקירה בחשד לרשלנות ולגרימת האש. מי יעצור את האחראים האמיתיים? ובמה זה יועיל כעת, כשההר הירוק תמיד, הפך שחור לשנים רבות? ומאחור נותרו אלפי הסיפורים האנושיים, שגם ביום רגיל אינם מסופרים לאיש.
הכותבת, אסתי ג' חיים, סופרת. גדלה בחיפה ונפשה קשורה בהר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם