לקרוא את סטיג לרסון (ולחשוב על המצב)
תוך כדי קריאה אני מוצא את עצמי מעודד את מאבקו של מיכאל באלימות נגד הנשים, אבל גם מתאבל על עיתונות שהלכה לעולמה
קראתי ברצף ובהנאה מעוררת מחשבה את שלושת הספרים, נרדמתי עם העיתונאי החוקר מיכאל בלומקוויסט והתעוררתי עם הנערה ההאקרית ליסבת סלנדר, בתקווה שכל אלה שמחפשים אותנו לא ימצאו אותנו ושכל הרשעים ימותו.
בספרים העבים האלה נכנס הקורא לרחובות בשטוקהולם עם שמות שעדיף לקרוא מאשר להגות, ונפגש עם נשים עם שמות כמו יגר, ואדנשו ודראגן, ואם לפני קריאת הספרים האלה חשבתי שבשוודיה כולם רואים סרטים של ברגמן ואחר כך מתאבדים, תוך כדי קריאה שוקקת גיליתי את שוודיה האחרת: פוליטיקה מושחתת, סחר בנשים, תאגידי פושעים בעולם ברור של רעים וטובים (באופן לא מפתיע כל הנשים טובות).
תוך כדי קריאה אני מוצא את עצמי מעודד את מאבקו של מיכאל באלימות נגד הנשים (עיקר מאבקו של הסופר ובן דמותו בספריו), אבל גם קצת מתאבל על עיתונות שאולי הלכה לעולמה. עיתונות שפעם הייתה אולי חוקרת ונוקבת, והיום היא טובה בעיקר ברכילות ובביקורת רק לאחר האסונות ומעשי העוול, שאיכשהו תמיד מפתיעים גם את אלה שהיו להם כלים להתריע בפניהם בזמן אמיתי. אולי זה אפילו היה התפקיד שלהם.
בשלושת ספרי ה"מילניום", מלבד סיפור ארוך ומורכב ועוצר נשימה, אין ספק שלסופר חשוב מאוד גם להשמיע צעקת מחאה אנושית לטובת כלל בני האדם.
סטיג לרסון אכן היה עיתונאי חוקר כמו פעם, כשכתבים היו מוכנים לנסות על עצמם אידאולוגיות ולסכן את חייהם למען חשיפת האמת ולא ישר להיות כותבי טורים ודאחקות. לרסון לא כתב על שום דבר שהיה זר לו. הוא שירת בצבא השוודי, נסע לעזור למורדים האריתראים באתיופיה, היה פעיל נלהב של המפלגה הקומוניסטית, ערך מגזין טרוצקיסטי ובמקביל גם, למה לא,
סדרת "מילניום" זכתה להצלחה חסרת תקדים רק אחרי מותו ללא עת של לרסון, בגיל 40, מהתקפת לב, עם לא מעט שמועות שמדובר בהתנקשות של יריבים קיצוניים. ומשום ששלושת הספרים יצאו רק אחר מותו, ובצוואה שלו נמצאו הוראות לא לפרסם אותם, אינך יכול לא לשאול את עצמך: האם הוא פחד?
כשהתחלתי לקרוא בשקיקה את הספר הראשון בטרילוגיה, "נערה עם קעקוע דרקון", התפרסם דוח גולדסטון שפטרנו אותו כמניפסט אנטישמי. כשקראתי את השני, "הנערה ששיחקה באש", נחשפה פרשת ענת קם, וחשבתי שהיא אולי הנערה ואורי בלאו מ"הארץ" הוא אולי מין מיכאל בלומקוויסט אמיץ כזה, רק קצת יותר רזה.
תוך כדי קריאת הספר השלישי, "הנערה שבעטה בקן הצרעות", התרחש בארצי האהובה אסון הכרמל ששיחק באש, וכעבור חודש (קראתי לאט) פסק הדין של הנשיא הקצב שהתייחס לנשים כמו לאיטליז. בכל המקרים העגומים ללא נשוא האלה, לא היה מי שבעט בקן הצרעות לפני העקיצות הממיתות והמשפילות שלהן. לא היה אף עיתונאי שיעמוד מול הדרקון שזלזל במכבי האש, או יקעקע את קופת השרצים של הנשיא, שאולי אם לא היה מתלונן על עצמו היה עדיין האזרח מספר אחת של המדינה המופתעת לנצח.
אם אכן העיתונות אמורה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה, כעת הכלב הזה התגמד לממדים של צ'יוואווה בכיין שיודע כל כך יפה לנבוח רק אחרי שהדמוקרטיה מוכה ומושפלת, ולעתים רחוקות רגע אחד לפני זה. בעולם תקשורת עם כל כך הרבה דעות מעניינות וכל כך מעט חשיפות אמיצות, עולם לא סקרן ובהרבה מקרים שקרי לחלוטין, האם מישהו מתפלא שכל כך הרבה אנשים דווקא די מעריכים את ג'וליאן אסאנג' הדולף, שכל ידיעות ה"ויקיליקס" שלו אולי לא נעימות אבל מה לעשות - אמיתיות.
בטרילוגיית המתח של לרסון, המשטרה והתקשורת חוקרים את משרד הריגול של שוודיה, ה"ספו", משהו כמו המוסד הישראלי, ובצד העלילה המותחת והמתפצחת, הסופר לא פוחד להסתכן באמירות חברתיות שהן על גבול הדידקטיות והמסר (מילה שכל סופר אמיתי אוהב לשנוא).
במקומות רבים משתרבבת דעתו האישית האמיצה והגלויה של הסופר שחוזר ואומר, בכל פעם במילים קצת אחרות: הנכס החשוב ביותר של מדינה דמוקרטית הוא חופש הביטוי שלה, ולפי גבולותיו אפשר להעריך גם את ערך חיי האדם לעומת קדושת סודות המדינה.
כמו כן, דמותה של ליסבת סלנדר, הנימפה הלוחמת שאין גבר שקרא את הספרים ולא התאהב בה (אבל כנראה יצטרך להסתפק בחיקה המנחם של אריקה, העורכת הראשית, עם הנישואים הפתוחים הטיפשיים שלה), מעודדת כל כך הרבה נשים אחרות להילחם בתחכום ועד חורמה בכוחות הרשע השוביניסטיים, אפילו אם כוח הרשע הזה הוא האבא הביולוגי המנוול שלהם שקוראים לו אלכסנדר סלצ'נקו.
ואסיים בהמלצה חמה: מלבד האמירות האמיצות המשורבבות ב"מילניום", מדובר בשלושה ספרי מתח אמיתיים שאין מתאימים מהם לימי חורף, רק כמה חבל שאין במקום הזה קצת יותר חורף.
וקצת יותר אמת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם