באהבה ובסיאוב לקנטינה
במקור, הטור נכתב כדי לחלוק איזו תובנה על הברנז'ה בת"א, אבל האמת היא שאני כותב מתוך רצון לחסל חשבונות עם שלומי שבן
אני אומר לו שכן. "תגיד לי, מה הקטע של המקום הזה?", הוא שואל. "אני כל הזמן אני שומע עליו. אבל מה קורה שם בעצם? מה קורה שם בתכל'ס?". " בתכל'ס? זו שאלה טובה, שאלה טובה מאוד", אני עונה ומביט מהחלון לעבר העיר הכי עייפה במזרח התיכון. מאחורי בתי הקפה, הקופירייטרים, השמאלנים יפי הנפש והדוגמניות לשעבר, אין בה כלום. מין חלל אחד גדול וריק, ואקום של אותנטיות שמזמן הלכה לאיבוד. זו עיר יד שנייה, אבל רק מעטים יודעים על כך, ועוד יותר מעטים יהיו מוכנים להעיד על כך. "בתכל'ס, בתכל'ס לא קורה שם כלום אף פעם", אני ממשיך, "הייתי כבר במחלקות גריאטריות שקורה בהן יותר".
יכולתי להוסיף ולספר לו שכבר יותר משנה אני מגיע לקנטינה באופן כמעט יומיומי, מצטופף עם כל היפים והנכונים של העיר, ומחכה שמשהו יקרה - אבל כלום לא קורה. שום דבר יפה ושום דבר נכון. יכולתי לספר לו שהוא מדבר עם אדם שנמצא בתקופה המבוזבזת ביותר בחייו, שבה הוא נוהג להתעורר אי שם בקצה היום, להסניף משהו ואוטומטית לצאת מהדלת אל עבר המקומות הצפופים והדביקים בעיר - בלי שתהיה לו סיבה אמיתית להגיע אליהם.
במקום זה שיניתי נושא ושאלתי אותו, "יש לך ילדים?". אם יש משהו שנהגי מוניות אוהבים זה לדבר על הילדים שלהם. מיד התחילה שיחה על התאומים בני הארבע שלו ועל אשתו "הבעייתית", שרוצה עוד שלושה ילדים לפחות וכמה שיותר מהר. הוא לא כל כך אוהב את הרעיון. הוא היה הכי שמח לחזור אחורה בזמן - לתקופה שבה לא היו לו צאצאים והוא היה מתהלך בעולם בחופשיות שמימית.
בינתיים, מעבר לחלון המונית, העיר ממשיכה להתפרק לכל הכיוונים: השדרה הופכת לרחוב, הרחוב הופך לצומת, והנה אנחנו כבר בארלוזורוב 63. אני משלם לנהג ונכנס לביתי. בבית לא מחכה לי איש. לעומת זאת, הכלים בכיור דווקא כן מחכים לי, מחכים לי כבר די הרבה זמן. אני מתעלם מהם כהרגלי וזורק את עצמי על הספה בסלון. תל אביב נושבת מבעד לחלון. הזמניות חוסמת את ההיגיון. הסתמיות נושרת מהקירות, ואני יודע שכמו שלא חזרתי לשום מקום ככה לא הלכתי לשום מקום.
אבל עזבו אתכם מנהגי מוניות ומערימות כלים בכיור ובואו נגיע לעיקר: אתם עלולים לחשוב שאני כותב את הטור הזה מתוך איזושהי תובנה לגבי תל אביב שאין לאף אחד אחר, אבל האמת היא שאני כותב מתוך עלבון. מתוך פגיעה. אולי אפילו מתוך דחף נקמה בלתי נשלט.
במקור, זה היה אמור להיות טור שידבר נגד הברנז'אות התל אביבית, שהייתי חלק ממנה פעם. הייתי אמור לסכם לכם שבמשך שנה וחצי של ברנז'אות אינטנסיבית במרווח הזעיר שבין הקנטינה לברסארי לא קרה דבר אחד ששווה ציון, לא פגשתי אדם אחד שאני יכול לומר עליו משהו מעבר לשכבת הנרקיסיזם שהוא עטוף בה, ואיש לא אמר לי דבר ששווה לזכור. שנה וחצי שהתאיידה בתוך עצמה כמו חור שחור. וזה לא הכל.
במקור אפילו תכננתי לקחת את זה צעד אחד קדימה, לערבב קצת שמות ידועים ולכתוב: אתם רוצים לדעת מה באמת קורה בקנטינה? ובכן, לפעמים שלומי שבן מעמיד פנים שמשהו שמישהו אחר אומר מעניין לו את הזין, לפעמים אסף אמדורסקי מנסה לארגן את המשך הערב שלו בלי לשבור חסכונות, לפעמים גל אוחובסקי דן עם החברים שלו בתוכניות להשתלט על העולם ולהפוך אותו למצעד גאווה אחד גדול, לפעמים עברי לידר מגיע כשהוא סוחב עליו פרצוף של מי שהמזרח התיכון קטן עליו, לפעמים יהלי סובול מגמגם כמה דברים לא ברורים על כדורגל ופציפיזם, לפעמים אסף הראל מנסה להעמיד פנים שהוא כאן בשביל האוכל ולא בגלל הצלמים, לפעמים מלאני פרס מנסה להוכיח שהיא קצת יותר מפרצוף יפה, לפעמים עידו רוזנבלום בוהה בהשתקפות של עצמו מבעד לבקבוק היין שעל השולחן ואפשר לראות איך האהבה העצמית נוזלת לו מהאוזניים-אבל למעשה כלום לא קורה.
שום התרחשות אמיתית, שום דבר שהוא באמת חשוב או מעניין. זה בדיוק מה שתכננתי לכתוב במקור, אבל זה לא יהיה כל כך הוגן לכתוב את זה. במקום זאת חשבתי לעצמי שאולי אני צריך לחקור לעומק מדוע החלטתי לכתוב את הטור הזה: האם זה בגלל שיש לי מה לומר על העיר הזו, או שזה בכלל בגלל שבמשך שנתיים של גמילה בלוס אנג'לס איש מחבורת הקנטינה לא טרח לברר מה שלומי-לא באי-מייל, לא בטלפון, לא
אז אולי זה בסך הכל חיסול חשבונות פרטי וכל מה שבאמת מעניין אותי זה איך ייראה הפרצוף של שלומי שבן כשהוא יקרא את השורות הבאות: שלומי שבן, כך מתברר, הוא מסוג האנשים שנהנים להעמיד פנים שאכפת להם ממך, אבל היום אני כבר חושב שלא אתה ולא אני מעניינים אותו, שהחבר היחידי של שלומי שבן הוא האינטרס האישי שלו, וכמו אחרון הפוליטיקאים בעיריית נתניה המרחב בו הוא מתנהל הוא המרחב המזויף של הדיפלומטיה הזעירה - היכן שכל ישראל ידידים וטובות הנאה.
אין לו את האומץ המינימלי לומר לך מה באמת הוא חושב עליך, כי הוא יודע שזה עלול לעלות לו בנקמה יצירתית, לכן הוא מעדיף להתחבא מאחורי פסנתרי כנף ולעשות חיקויים שלך מאחורי גבך בקנטינה ובג'וז ולוז. בדיוק כמו אחרון הערסים של החטיבה, אלה שיושבים בספסל האחורי בטיולים השנתיים, גם הוא ימכור אותך בעבור בדיחה מוצלחת על חשבונך. אנשים כמוהו אפשר למצוא בכל פינה - אבל הוא בטח הערמומי מביניהם. רגע אחד הוא חבר שלך ואתה משוכנע שאתה יכול לסמוך עליו, וברגע הבא הוא כולא את עצמו בדירת שלושה חדרים עם איזו שחקנית ג'ינג'ית ונותן לך להתאדות יחד עם הצרות שלך ועם הגמילות שלך בלוס אנג'לס כאילו היית מנה ראשונה אצל אהרוני במטבח.
מבחינת שלומי שבן, כמו שכל הנחלים זורמים לים, כמו שכל השירים זורמים לסלולרי והופכים לרינגטון, כך גם אנשים מתאדים והופכים לאטמוספרה, זה חלק מהטבע. אז חקרתי את זה. חקרתי את זה לעומק, בכנות מקסימלית, והגעתי למסקנה שהמניע האמיתי לכתיבה הוא הרצון האישי שלי לזיין לכל אותם נבלות - שפעם חשבתי בטעות שהם חבריי - את הצורה. רוצים כנות? הדבר הכי כן שאני יכול לכתוב לכם הוא שהטור הזה הוא לא יותר מחיסול חשבונות פרטי שלי. הטור הזה הוא לא יותר מכתב אישום נגד כל האמדורסקים והסובולים מצבא ההגנה על שדרות רוטשילד, שהשאירו אותי לבדי בחזית לוס אנגל'ס. אבל שלומי שבן הוא המטרה העיקרית כאן. אפשר אפילו להגיד שהטור הזה מוקדש כולו באהבה ובסיאוב לשלומי שבן.
כשפגשתי את שלומי שבן לראשונה באמת האמנתי שהנה מישהו ששווה להקשיב למה שהוא אומר. האמנתי שעומד מולי בן אדם שהוא קצת יותר מעניין וקצת יותר אנושי מהתל אביבי הממוצע שעובר ושב על שדרות העיר ועל מדורי הרכילות. פגשתי אותו באחת התקופות הנוראיות בחיי, באמצע אינקוויזיציה פרמקולוגית מהזן השפל ביותר, ומשהו בוויטאליות ובשפיות המדויקת שלו גרם לי להאמין שיהיה טוב יותר. שתכף, ממש תכף, אני שב לחייך. אז אולי מה שיהיה הכי הוגן והכי נכון לכתוב הוא משהו בסגנון: האמת היא שמעולם לא באמת ציפיתי מאסף אמדורסקי, מיהלי סובול, מאיתמר בן-כנען (או איתמר הנדל מן-סמית כפי שהוא מכונה בימים אלה), מבני בשן, מספי שקד ומשאר יושבי הקנטינה שיטרחו לברר מה קורה איתי בלוס אנג'לס.
אני בעצמי לא ממש יודע אם הייתי טורח לברר מה שלומם אם הם היו פורשים מהציבור לטובת ניקוי רעלים בארץ זרה. בעצם, מעולם לא ממש האמנתי שהפרצופים האלו הם באמת חבריי ותמיד היה לי ברור שברגע שהסמים והטירוף הכללי ייעלמו מחיי, גם הם ייעלמו. ויותר מהכל תמיד ידעתי שהסיבה היחידה בגללה הטיפוסים האלו מדברים איתי בקנטינה היא כי אני הבן של אסי דיין. אבל שלומי שבן זה משהו אחר. בתמימותי באמת האמנתי ששבן הוא חבר אמיתי שיהיה שם בעת צרה. אולי זה בגלל שיצא לי לבלות איתו גם מחוץ לשטחים הכבושים של הקנטינה והברסרי (אפילו יצא לי לאכול ארוחה משפחתית אצל ההורים שלו).
אולי זה בגלל שבגמילה הראשונה שלי בניו יורק, לפני ארבע שנים, שלומי דווקא התקשר. כמעט מדי יום. האמנתי שאכפת לו ממני ושהוא יטרח לברר מה קורה איתי לפחות פעם אחת בשנתיים האחרונות שבהן הייתי עמוק בגמילה בלוס אנג'לס. אבל מתברר שטעיתי. טעיתי בגדול. לפני זמן מה שלחתי הודעה בפייסבוק ליובל, חברתו של שלומי (כי לו עצמו אין פייסבוק). שאלתי אותה מה שלומה ומה שלומו, והוספתי שתמסור לשלומי את אהבתי הגדולה ואת געגועיי הנצחיים. זה היה בסוף אפריל. היום ינואר ועדיין לא התקבלה תגובה. ומשום מה יש לי הרגשה שהיא גם לעולם לא תגיע.
כמה שעות לאחר שנפגשנו בפעם הראשונה שאל אותי שלומי אם אני מכיר את רנדי ניומן. אמרתי לו שלא, והוא אמר שהוא חושב שאני דווקא נורא אוהב אותו. אני חושב שהוא אפילו אמר משהו בסגנון: "אתה תפור על רנדי ניומן ורנדי ניומן תפור עליך", אבל אני לא זוכר בוודאות. למחרת הוא הגיע אליי לדירה והביא לי דיסק שחור-לבן שנראה כאילו עוצב על ידי ילד בן חמש בתוכנת ה"צייר" במחשב. זה היה אלבום ההופעה החיה של רנדי ניומן. כשהושיט לי את הדיסק הוא הדגיש שאין לו עותק נוסף של האלבום ושלא קל להשיג אותו - אז חשוב מאוד שאשמור עליו. הבטחתי לו שאשמור על הנכס כמו שמגיע לו להישמר.
אחר כך הוא הלך לנגן בהופעה מיוחדת בצוותא לכבוד 20 שנה לאיזו תוכנית של גלי צה"ל, ואני נשארתי לבדי בדירה עם רנדי ניומן. הכנסתי את האלבום למערכת וגיליתי את אחד האלבומים הכי מטונפים והכי מכוונים שיצא לי לשמוע אי פעם. שלומי צדק: רנדי ניומן באמת היה תפור עליי. מאותו רגע הפכתי למאזין צמוד ואובססיבי של כל מה שרנדי ניומן הקליט אי פעם.
מהרבה בחינות אני מרגיש שיותר מניל יאנג, אליוט סמית, וורן זיבון או לאונרד כהן, רנדי ניומן הוא האמן שמייצג אותי, ואת מצבי בשנים האחרונות, בצורה הטובה ביותר. אני מאמין שרנדי ניומן הוא ללא ספק המוזיקאי הכי אותנטי שיצא לי לפגוש. אבל ככל שרנדי ניומן נכנס לי לעור התוף ולמדף הדיסקים, כך שלומי שבן יצא מחיי. הדבר היחיד שנשאר לי היום מהתקופה בה היינו חברים, הוא אלבום ההופעה החיה של ניומן, שאני מאזין לו כמעט יום-יום. השיר האחרון באלבום ("Lonely At The Top") הוא השיר האהוב עליי. תמיד כשאני שומע את רנדי ניומן שר ש"בודד שם בפסגה", אני חושב לעצמי שגם אצלי, רחוק מאוד מהפסגה, קרוב מדי לתחתית, די בודד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם