אני מתבייש
נדמה כי דברים שהיו אצורים ועצורים בנשמה הישראלית מתפרצים פתאום בתחושה של שחרור ומרקדים באופן מגונה בראש חוצות. כבר מותר להיות גזען ומותר לבעוט בדמוקרטיה ומותר לגרום עוול ועושק ורמיסת זכויות, ומותר גם להתגאות בכך. אני, תסלחו לי, בוחר בבושה
מהפינה שלי עקבתי בהסתייגות משועשעת אחרי נפתוליה של הפובליציסטיקה העברית לגווניה, ופעמים לא מעטות חשתי רחמים גואים בי על עמיתיי לשעבר המזיעים בנסותם לסחוט עוד מאמר ועוד מאמר מדעה משומשת מיד שנייה, שעברה כבר לא מעט תאונות.
כמי שהיה במשחק הזה במשך יותר עשורים מכפי שנוח לי להודות, אני יודע היטב שדעות זו פרנסה לא רעה ונוחה מאוד. לעולם אינך נדרש להיות צודק או מרחיק ראות או עמוק. להפך: אתה יכול להתפלש בטעויות, תחזיות שהתבדו, הערכות שהתנפצו ומשאלות לב שהתגלו כמקסמי שווא כמו חזיר בבוץ ועדיין מה שיזכרו לך - אם בכלל יזכרו אותך - הוא איזה ניסוח שנון, התלהמות כמעט אגרופנית באולפן טלוויזיה או שורת משפטים בוטה שהובילה אותך אל סיפה של תביעת דיבה.
כיוון שהחלפתי כמה מהדעות שלי, ויותר מפעם אחת, אני במצב של ילד שהיה לו אוסף גולות. חלק מהן הוא אהב מאוד תקופה מסוימת ואחר כך באו אחרות נוצצות וחלקות, וצבעוניות יותר, וכבשו את לבו, עד שלבסוף הוא קצת התבגר והבין שלאסוף גולות זה לא באמת עיסוק לנער רציני והקופסה עם האוסף נתחבת למגירה בארון ושם היא מעלה אבק.
כך אירע גם לי ולכל הדעות שלי. עד כדי כך נטשתי אותן באיזו מגירה, עד שלפעמים אני לא באמת זוכר מה הייתה הדעה האחרונה שלי באיזה עניין חשוב ששב ועולה על סדר היום. אם בכל זאת, אחרי כל הדברים האלה, אני מונע מעצמי לכתוב השבוע סיפור ומונע מאותו חלק מביניכם שהתרגל לקרוא את הסיפורים שלי כאן לעשות זאת היום, ואני מעז לקום ולהביע דעה וגם להביע אותה בקול מעט רם ואפילו לדפוק פעם או פעמיים על השולחן, זה משום שאני מרגיש בזמן האחרון שזו הפכה בושה להיות ישראלי, ושאדם הגון חייב לחוש בבושה הזאת ולהסמיק רבתי ולכעכע בגרונו וללחוש לעצמו את השאלה מה עושים, מה עושים, לעזאזל, ואולי אפילו להגיע למסקנות מרחיקות לכת.
זאת משום שדי ברור כבר כי אם החיים האלה שלנו כאן יימשכו כפי שהם מתגלגלים להם, אנשים הגונים, מתונים, מאוזנים והומנים לא יוכלו לחיות כאן. לנגד עינינו, בתאוצה הולכת וגוברת, משתנה החברה הישראלית, משתנה התרבות הפוליטית, איזונים מופרים ובלמים מועפים לכל הרוחות ברוח הנוראה, המנשבת בתוך החיים שלנו וצובעת אותם במהירות בשחור הולך ומתכהה.
נדמה כי דברים שהיו אצורים ועצורים בנשמה הישראלית, מוחבאים היטב מחמת הבושה, מתפרצים פתאום בתחושה של שחרור ומרקדים באופן מגונה בראש חוצות. כבר מותר להיות גזען ומותר להתגאות בכך ומותר לבעוט בדמוקרטיה ולהתגאות בכך ומותר לגרום עוול ועושק ורמיסת זכויות אם מדובר בערבים ומותר גם בזאת להתגאות. יש חברי כנסת שעוסקים בכל זה בהצטיינות יתרה ובחיוכים שאינם יכולים לא להעביר צמרמורת בגו. יש מפלגות שלמות שהצבע והמוזיקה שלהן מעוררים בפלצות זיכרונות אימה.
לפעמים אני מנסה לעשות את התרגיל הבא: לחשוב שאני הולך
כשמעירים על כך בארסיות בעולם אנחנו מתקוממים באופן כמעט אינסטינקטיבי ואומרים, לא, זה כבר באמת מוגזם. זאת רק תעמולת שנאה אנטישמית, אבל עם היד על הלב - האם משנה לשנה אנחנו לא הופכים יותר ויותר דומים לקריקטורה המפלצתית שלנו, המצוירת על ידי הגרועים שבאויבינו? כי באמת, לאן אנחנו הולכים? תחשבו בעצמכם, עד כמה שהדבר אינו נעים: האם אנחנו נעשים גזענים יותר או פחות? דמוקרטים יותר או פחות? הגונים יותר או פחות? ואבוי, אילו, לפחות, בתוך ההתבהמות רבתי הזאת שלנו, בתוך ההידרדרות הנוראה הזאת, היינו יכולים למצוא נחמה בכך שאנחנו נעשים אולי גרועים יותר ומגונים יותר, אבל מצד שני בטוחים יותר ומוגנים יותר. אבל, עוד פעם, עם היד על הלב: האם זה נכון או שאולי זה בדיוק להפך?
משום שזאת היום לא רק בושה להיות ישראלי, אלא גם פחד מוות. אני חי כאן די הרבה שנים. בעצם אני חושב שאני כבר מדדה על גבול ההגדרה של "קשיש", ומעודי לא הבחנתי בסובבים אותי תחושה כה משונה של חשש קיומי אמיתי הנחבא מתחת לציפוי דק של הנאה שאננה מהחיים הטובים.
הישראלי דוחק ודוחק את תמונות האימים שמדגדגות בתחתית ההכרה שלו ובכל זאת הן צפות ועולות. הכל יודעים כי המלחמה הבאה תתנהל בעיקר בעורף שלנו, ובמידה רבה אף תוכרע שם. הכל יודעים כי רבבות טילים מכוונים אל העורף הזה, כשם שהכל יודעים כי הוא כלל אינו מוכן לסוג כזה של מלחמה.
כשמודיעים לציבור מצד אחד, שהוא צריך להצטייד מחדש בערכות אב"כ, ומצד שני מודיעים לו שכמעט חצי מהאוכלוסייה ייאלץ להסתדר בלעדיהן, זה ודאי לא מחזק את האמון בראשי המערכת, שממילא השיער סומר כשנזכרים שהם עסקו בחודשים האחרונים בעיקר בזיהומים ותככים למיניהם בין לשכות שר הביטחון והרמטכ"ל.
כשיש צפי למלחמה כה נוראה, אין זו סיבה לגילויים של תבוסתנות, נכון. אבל מצד שני, זה אמור לעודד את הממשלה לעשות כל מאמץ סביר למנוע את המלחמה ולשפר את מעמדה הבינלאומי של המדינה ואת קשריה האסטרטגיים עם ארצות הברית. אבל התמונה הברורה היא שמה שבאמת קורה הוא הפוך. כבר שנים שמעמדה של ישראל לא היה כה ירוד בעולם. כבר שנים שיחסיה עם ארצות הברית לא היו כה גרועים. כבר שנים שלא היה קיפאון כה מוחלט בתחומי מה שמכונה "תהליך השלום".
על פי הקלישאה כי לישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים, זה יהיה מדויק לומר כי ממשלה כמו זו המכהנת היום, שנשענת על יותר מדי טיפוסים גזענים ובעלי נטיות פשיסטיות, שמדברים בטון של בעלי אגרוף המציצים פתאום מבין קפלי הדפים הכי גרועים בהיסטוריה, נדחפת ברוח הגבית של הנאצות הגזעניות והמגמות הפשיסטיות הרחק מנתיב של הסדרים מדיניים ויותר להתבצרות כוחנית ומאובנת.
עוד דבר נורא הוא שהעלית והאינטליגנציה הישראלית תש כוחה מול כל זה והיא כבר מזמן הרימה ידיים. אני מתכוון לזרם המרכזי הגדול שלה ולא לזרמים הקיצוניים שכבר מזמן הלכו לנו לאיבוד ונעשו מעורבבים עם הגרועים שבשונאינו. העלית הזאת אינה מתגייסת עוד לשום מאמץ, לא לעצומות, לא לעצרות, לא להפגנות, לא למשמרות מחאה, לא לשביתות שבת.
מצד שני, זה שנים רבות שבמידה רבה היא כבר הפסיקה לתרום באורח משמעותי למדינה בתחום החשוב של ההתגייסות ליחידות השדה של צה"ל. היא רובצת לה בערים הגדולות ובפרברי הגנים היוקרתיים, ומשליכה יהבה על מחזורים-מחזורים של דתיים לאומיים, בני עולים מרוסיה ובני עיירות פיתוח ואתיופים שישמרו עליה שם בצבא ההוא שלהם.
העלית והאינטליגנציה הישראלית לא הצליחו להפיק מתוכן איזשהו סימן חיים משמעותי, שיאותת כי הן מוכנות להיאבק על דמות המדינה והחברה בישראל. קחו למשל את ההפגנות המתקיימות בשייח ג'ראח שבמזרח ירושלים ובבילעין הסמוכה לגדר ההפרדה. המדובר כאן בשני מעשי עוולה ועושק גדולים וחמורים. מעשי עוולה ועושק בממדים תנ"כיים. נקיטה של מידת סדום כלפי אוכלוסיות חסרות ישע. מעשים שלב של כל איש הגון צריך להתפלץ בקרבו מולם.
והנה, אל מול הדברים האלה אין החלק הטוב של החברה הישראלית (ואני לא מתכוון כאן דווקא לייחוס פוליטי. בעיניי גם אנשי ימין הגונים אמורים להתקומם נגד כל זאת) מסוגל להוציא מתוכו הפגנות גדולות ומרשימות של אלפים ורבבות, ולא איזו מקהלה מרשימה של קולות בעלי תוקף מוסרי עז. פה ושם הפגנות של כמה מאות במקרה הטוב והפקרה של הזירה לטובת פעילים מהזרמים הקיצוניים, שאין להם לגיטימציה בחברה הישראלית, ולפיכך אין במעשיהם כדי לשכנע איש.
בשייח ג'ראח, למי שאינו זוכר בדיוק, מדובר בקצרה בעיקרון שעל פיו רכוש במזרח ירושלים שהיה יהודי לפני מלחמת העצמאות ושיושבים בו מאז ערבים, יפונה ויוחזר לידי בעליו היהודים, ואילו רכוש במערב העיר שהיה ערבי לפני מלחמת העצמאות ושיושבים בו מאז יהודים, אין לבעליו הערבי כל זכות עליו. הנה מה שמאפשר חוק סדום במדינת סדום.
ובאותה מדינה, תחת מסווה של שיקולי ביטחון, מפקיעים אדמות של כפרים פלסטיניים למען בניית הגדר, כשבאמת רוצים לבנות על הקרקע שכונת מגורים בעיר חרדית חדשה, וכאשר בג"ץ מתערב ומורה להשיב חלק מן הקרקע לבעליו (כי ישראל היא סדום עם הבלחות של צדק פתאומי) השלטונות מתעלמים.
האם אפשר שלא להתבייש במדינה העושה דברים כאלה? במדינה שהחוקים שלה מאפשרים מעשים כאלה? במדינה שדברים כאלה עוברים בה מול תגובה אדישה של הרוב המכריע של הציבור ושל הרוב המכריע של העלית והאינטליגנציה?
הדבר הנורא הוא שאי אפשר, בהגינות, לא להכיר טובה לאנשים הלא רבים, חלקם שונאי ישראל מקצוות תבל, חלקם ישראלים בעלי דעות רחוקות מאוד מהסביר, ששומרים על הגחלת ומזכירים לנו את עווננו בהפגנותיהם מדי שבוע. איני אוהב אותם ואני סולד מהדרך האלימה שהם נוקטים לעתים, אך הם נמצאים שם במקום כולנו, במקומנו, אנחנו השקועים בעצלתיים הנהנתניים שלנו ומתרפקים על הימים האחרונים של האשליה הגדולה.
כל הדברים היפים שאנחנו אומרים על עצמנו, כל הדברים הנכונים שאנחנו אומרים על הסכסוך, מתנפצים אל מול המעשים שלנו, המחברים יחדיו תאוות בצע וזלילת קרקע, וגבהות לב ואכזריות וטמטום וזדון, ורשע ואפליה ועושק הדל. איך זה שיש כל כך הרבה אנשים איומים ובמשרות רמות וקובעות שמסוגלים לעולל דברים כאלה? כאן לא מדובר בדברים הנעשים תחת לחץ, במצוקה, בתנאי קרב, ברעום תותחים, אלא בהחלטות המתקבלות בחדרים שהרעש היחיד הנשמע בהם הוא רחש המזגנים.
איך זה, למשל, שיש אנשים שישבו וספרו מצרכי פינוק לילדים והורידו אותם מרשימת המוצרים המותרים בהכנסה לרצועת עזה? ישבו ומיינו ממתקים וחלווה וצעצועים, ועוד השד יודע מה, ומחקו בעט וסימנו איקס והסבירו לנו שזה חשוב למיטוט שלטון החמאס, ואנחנו לקחנו את המטומטמים הזדוניים האלה ברצינות והאמנו להם, ואחרי מה שקרה עם המרמרה הסרנו את מצור הממתקים ואפילו התרנו להכניס כוסברה לרצועה ושום אסון לא קרה לבד מזה שהשארנו בשטח ערווה אדירה רובצת מול שערי עזה, ערוות הטמטום והזדון שלנו.
והנורא מכל הוא שלחלק העיקרי, הקיצוני, היותר מתלהם ומרושע של הטמטום והזדון יש כיפה על הראש והוא יהודי שומר מצוות, וראשו המכוער מבצבץ במכתבי רבנים ובספרים רצחניים ובפרסומים גזעניים ובמכתב רבניות ובהתפרעויות בכפרים ערביים ובהתבטאויות ניאו-נאציות בכנסת; וכמה מרתיחה את הדם העמדה הנשמעת יותר מדי פעמים של רב זה או אחר, שבאמת עושה לנו טובה ומסתייג מכל זה באמירה שלא כל מה שחושבים צריך לומר. זאת אומרת שמותר לחשוב ככה, זה בסדר, ורק מחשש עינא בישא צריך לשתוק עד שיגיע היום שבו יהיה מותר לדבר כבר, ואז נכניס לכל הגויים עד העצם.
אני קורא לזה הנורא מכל, משום שבשביל איש כמוני, שקיווה במשך שנים כי הדתיים-לאומיים יתפכחו מחלום ארץ ישראל השלמה וההתנחלויות, ושהחרדים יפסיקו לחקות אותם בלאומנות המטורפת שדבקה בהם בעשורים האחרונים, בשביל בן אדם כמוני שמרגיש בגלל דרך גידולו וחינוכו קרבה מיוחדת לציבור הזה, תחושת הייאוש למראה התרחקותו אל האזורים הכי מכוערים של חיינו היא צורבת במיוחד.
אל תחושת הייאוש הזאת נוספת ההערכה כי החברה הישראלית בתוקף הליכים דמוגרפיים בה נעשית דתית יותר ויותר, מה שאומר בהכרח - אוי לאותה צמידות! - לאומנית וחשוכה יותר ויותר, גזענית וארסית יותר ויותר, אלימה ומסוגרת יותר ויותר.
לאיש בגילי - שבזבז חלקים משמעותיים בחייו על כתיבה בעיתונים בעניינים האלה ורואה עכשיו שהוא עשה זאת מתוך המון תקוות שווא, אשליות, משאלות לב ותמימות - מה שקורה עכשיו הוא סוג מריר במיוחד של התפכחות. לראות את החברה הישראלית משנה את פניה במהירות ולובשת פנים שלא חשבת שתראה מחוץ לסיוטים זה מכווץ את הלב. להתחיל להתבייש בהיותך ישראלי ולדעת במידה לא קטנה של ביטחון שהבושה תלך ותגדל, זה מדכא עד עפר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם