פרשת בא: בכורי השפחה
יש זרעי חסד בדת, ביראת שמים, אפילו בין אומות העולם! בשואה נתגלה אחד מניצוצות הטוב שבנצרות
שלום רוזנברג צילום: אלבום משפחתי
התמונה הראשונה, מימי התנאים, מופיעה בניסוחים שונים, במדרשים. אזכור בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה בא "ללמדך שכל גזירות שהיה פרעה גוזר על ישראל היו" היו בני השפחות "שמחין בהם שנאמ' (משלי יז, ה): "שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה" (מכילתא פרשת בא, יג). חוויות קשות מימי השעבוד לרומא מקבלים הד בדברים אלה. בכור השפחה לא השתתף ישירות בשעבוד היהודים, אך הוא נהנה ממנו, קודם כל מבחינה פסיכולוגית. רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי מתייחס ל"שפחות הכדוּנוֹת – כלומר הכבולות – לרחיים". השפחות "הכדונות", "היו אומרות רצוננו בשיעבודנו וישראל בשיעבודן". בראותן את שעבוד ישראל היו מתנחמות משעבודן, באנטי-ישראליות פסיבית ששכרה בצידה.
הפרק השני נכתב על ידי רש"י בפירושו: "ולמה לקו בני השפחות? [מפני] שאף הם היו משעבדים בהם ושמחים בצרתם". תגובתם של בני השפחות הייתה אקטיבית. לא נטעה אם נדמה לעצמנו את מסע הצלב, שרש"י ראה מקרוב. בו גם משועבדי המשטרים הפיאודליים השתתפו ברציחות המוניות של יהודים. נעבור עתה לתמונה השלישית, ברוסיה הצארית במאה הי"ט. רבי צבי אלימלך מדינוב (אגרא דכלה קא ע"א) חוזר אל הפסוק, ומקשר אותו אל הנאמר בחזון ברית בין הבתרים המנבא את השעבוד (בראשית טו, יג-יד): "כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם... וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי". הגוי המשועבד למצרים גם הוא השתתף בשעבוד ובעינוי ישראל, כאן בשפה הרוסית. גם אותו "דָּן אָנֹכִי".
התמונה
הרביעית נכתבה בעקבות השואה על ידי הרב זלמן סורוצקין (1880-1966) בפירושו "אזנים לתורה" (שמות, עמ' צג). מ-1954 ועד לפטירתו, היה ראש מועצת גדולי התורה. ואגב, הוא אשר ייסד ב-1953, את החינוך העצמאי, היה בעל תעודת בגרות אותה השיג בבחינות אקסטרניות, תעודה הכוללת כמובן לימודי חול. ב-1940 הצליח הרב סורוצקין להימלט מפולין הכבושה על ידי הנאצים והקומוניסטים ולהגיע לארץ.
את שני המשטרים האלה, הוא הכיר מקרוב. ואכן עליהם הוא כותב בפרשתנו, תוך עיון בהיסטוריה היהודית המודרנית. בתקופת ההשכלה נוצרה אשליה: "כאשר הבריק 'האור המתעה' של התרבות המערבית נלוו אליה רבים מבני ישראל בתקווה שעל ידה נשיג שוויון זכויות, ונהיה ככל הגויים". והנה התממש האבסורד. כאילו "לפקוח עיני עיוורים", "יצאה תורת הרסיזם", הגזענות, "דווקא מברלין, ערש ההשכלה". עד כאן בכור פרעה והמן. בכורות השפחות הלכו בכיוון שונה. "קם אליל חדש וכבש הלבבות, אליל הסוציאליזם", שחרת על דגלו – הרשו לי עיוות קל של הסיסמה: בכורות כל השפחות התאחדו! זאת הייתה מלחמתם נגד "המעבידים והמשעבדים אותם". לבותיהם של יהודים רבים נכבשו בתקווה "להיות 'חברים' עם פועלי הגויים".
והנה כאשר בכור פרעה והמן כבש את אירופה כולה, "פנו העובדים והפועלים שלנו אל 'חבריהם' לדעה... שיגֵנו עליהם... ולכל הפחות שיתנו להם מקלט בבתיהם. מה גדלה אכזבתם בראותם ש'חבריהם' פנו אליהם עורף, ולא רק שלא 'הכירו' אותם, אלא שרבים... הצטיינו" בהשמדה. "בני השפחות העובדים וישנים אחר הרחיים, היו להם אחים לשעבוד – בני ישראל", אך "הפרולטריון לא עמד בניסיון". אפילו רחוק מהנאצים. בערבות סיביר "שמעו הגולים היהודיים דברי נאצה מ'חבריהם' מאומות העולם". את דרכם, נוסיף אנו, ירשו נכדי השפחות, השמאל החדש.
להפתעתנו מוסיף הרב סורוצקין הערה. הגויים המעטים "שהצילו יהודים ונתנו להם מקלט בבתיהם, והעמידו את חיי עצמם בסכנה, היו אלה דווקא מבעלי דת שביניהם, שעשו זאת מהכרה ואחריות לפני יום הדין הגדול". יש זרעי חסד בדת, ביראת שמים, אפילו בין אומות העולם! נתגלה כאן אחד מניצוצות הטוב שבנצרות. ואולי נתנחם בהם אף בימינו, כשחלומות דתיים פרנואיים הופכים סיוטים המסכנים את עתיד האנושות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם