פרשת השבוע: גלות האני
תיאור בניית המשכן והיצירה של כלי המשכן הם הזדמנות להתבונן בחומרים האמיתיים שמהם מורכבים החיים של כולנו
העצמיות – הרי היא אותו היבט פנימי שהוא כולו שלנו ואין לזרים חלק בו. זה אותו חלק שלדברי רוזנצווייג, בא לידי ביטוי בתיאטרון כאשר עולה שחקן על הבמה ושותק. ואולי רק כדי לאפשר שתיקה זאת, נוצר התיאטרון. הסתירה שבין הפרסונה והעצמיות יוצרת את האדם הטרגי, ובעצם מתארת את כל אחד ואחד מאתנו ברגעים שונים בחיינו. מתוך כך נולד מושג אליו מבקש אני להתייחס כאן: ה'אותנטיות'.
בעולמנו היומיומי לכודים אנו במחלוקות המתחדשות לבקרים במערה הפוליטית בה אנו חיים. אלא שהפעם צדק אפלטון כאשר לימד שלפנינו צללים של מחלוקת עמוקה יותר, המשקפת את הדילמה הקיומית ביותר של האדם. אם להשתמש במינוחו של יעקב גולומב, נומר שזהו המאבק בין אבירי האמונה לגיבורי הכפירה. בין אבירי האמונה מסרן קירקגור ועד לרי"ד סולובייצ'יק, ונוסיף אליהם את הראי"ה קוק, לבין גיבורי הכפירה, סארטר, קאמי ונביאם הגדול ניטשה. מעניין שכולם משתמשים במושג 'אותנטיות'. אלא שכמו לגבי מילות מפתח אחרות, הוגים שונים משתמשים באותו מושג ומונח, במשמעות שונה, לפעמים הפוכה ממש. משמעות המושג אינה אור פשוט, אלא, כמו האור המאיר עלינו, מיזוג של אורות שונים. אם נעביר את המילה 'אותנטיות' דרך מנסרת הניתוח, נוכל לעמוד על קשת הדעות השונות ולהעמיק בהן. ואכן, בניתוח שלנו נוכל להבחין בין כמה מושגים שונים. הפעם נסתפק בשניים.
המושג הראשון הוא אותנטיות שברצוני לכנות אותה אותנטיות של ה'יש'. אדגים אותה בתופעה בנאלית שבעיני היא סמלית. יותר מפעם שומע אני איך שבתוכי מתנגנת אחת המנגינות האוויליות המנסות למכור לנו מוצר זה או אחר. ההטרדה בנאלית, אך היא מייצגת לדעתי עובדות שמאיימות עלינו כל ימינו... הפרסונה פולשת לפעמים מדי לתוך העצמיות. אותנטיות פירושה שחרור של העצמיות. את זאת ניסה הראי"ה קוק לבטא כאשר בקטע מופלא (אורות הקודש, חלק שני, ק"מ) הוא מתאר את אובדן האותנטיות בשלוש מלים הלקוחות מפתיחת ספר יחזקאל (א, א): "וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה". זאת לא הגולה הפוליטית אלא הקיומית והפסיכולוגית. זהו הניכור.
יש וה'אני' האמיתי, האותנטי, "העצמי", כפי שהראי"ה מכנה אותו, נמצא בגולה בתוכי, ואת מקומו תופס העצמי המזויף. 'אני' וירטואלי ההולך ונבנה בחיינו על ידי הפרסומות המסחריות והתעמולה הפוליטית, אמצעי התקשורת ושלטי הרחובות. ה'אני הוירטואלי' הזה נבנה על ידי מבטי האחרים עלי, המוסכמות החברתיות ובעיקר קונצנזוס החברים. הוא אשר דוחף את הצעירים לשכרות, לנהיגה פרועה, למריבות דמים על דברי הבל. כשה'אני' האמיתי בגלות, הם משתעבדים למלאך המוות. ארון העץ אינו מצליח להגן על ארון הזהב הפנימי, העצמיות. אותנטיות פירושה שחרור העצמיות מהשפעות הבאות מהחוץ.
תוכנו, שעלינו להאמין שהוא קיים. על יד האותנטיות הזאת חושפת המנסרה שלנו צבע אחר, האותנטיות של ה'אין', אותה פיתח האקזיסטנציאליזם, ואחריו הפוסט-מודרניזם. 'אותנטיות' זו דורשת מאתנו את תודעת החופש האבסולוטי. אנו בני חורין בכך שאנו מסוגלים לבנות את עצמנו יש מאין, חופשיים מלחצו של הדטרמיניזם, של אילוצי ההכרח הטבעי והחברתי. עד כאן עמדה הקרובה מאוד לעמדה היהודית המסורתית. היא הלוא מאמינה שהאדם הוא קברניט בספינה והוא יכול להנהיגה, "כְּהֶגֶה בְּיַד הַמַּלָּח. בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ שִׁלַּח". הוא יכול להסתכל במפות ולנווט את הספינה על פי החלטתו. עבור האקזיסטנציאליסט, חושב שאנו חופשיים גם מלחצם של ערכים שלכאורה קיימים בעולם שלמעלה ממנו. אנו קברניטי אוניית עצמנו, המסוגלים לשוט לאן שנקבע, בעולם שאין מפות. כאן מורגשת מורשה ניטשניאנית. האמונה בערכים מתיימרת לקבוע עבורנו מפת דרכים בים, צעקתו של ניטשה 'אלוהים מת' פירושה שאין מפת ערכים, מפה של 'עשה' ו'לא תעשה'. אנו חייבים לשרטט את המפה לפי החלטתנו השרירותית.
ואולי יש מקור אחר למפות. כאן נעוצה המחלוקת היסודית בין ההומניזם לבין האקזיסטנציאליזם. אך נקדים הערה, לדעתי חשובה ביותר, על עצם המושג הומניזם. עלינו להבחין בין הומאניות לבין הומניזם. הומאניות פירושה שהאדם הוא "נמען הערכים" המרכזי. מעבר לכל המטרות והאינטרסים שלנו, חייבים אנו לכבד את האדם, ולדאוג לחייו, לכבודו, לצרכיו ולרווחתו. הומניזם, לעומת זאת, פירושו שהאדם הוא "מקור הערכים", הוא הבסיס לשרטוט המפות שהקברניט צריך/רוצה. וכאן נעוצה המחלוקת בין ההומניסט והאקזיסטנציאליסט, למרות ניסיונות הגישור ביניהם. שתי העמדות יוצאות נגד המוסר הדתי המבוסס על תורה מן השמים, על הסמכות הא-להית. אך מעבר לכך דרכם נפרדות. ההומניזם מאמין שניתן למצוא את השורשים למוסר בטבעו של האדם. על קביעה אחרונה זאת תתכן הסכמה בין אביר האמונה לבין גיבור כפירה זה. לא כך עם גיבורי הכפירה האקזיטנציליסטיים.
דוגמה אחת מיני רבות תוכל להטיל אור על משמעות המחלוקת
'אותנטיות' פירושה קבלה אמיצה של עובדה זאת, הקביעה שכל היש בנוי על אין. אותנטיות היא הדרישה שלא נרמה את עצמנו, רמאות "חזירית" אם להשתמש בביטויו של סארטר. עמדה זו נתקבלה, בהגות הפוסט-מודרנית, תוך שינויים שונים המדגישים את פעולתה של החברה. הרמאות היא כוח והכוח גוזל מאתנו את האותנטיות . האותנטיות של ה'אין' היא היסוד של המאבק נגד "השיח המהותני". המצע העל-טבעי של האתיקה בטל, אך גם המצע הטבעי נדחה. אין טבע אנושי. אחרת ניתן היה לדבר חלילה, על יחסים טבעיים ובלתי-טבעיים. פיתוח בולט לעניינים אלה ימצא הקורא בכתביו של מישל פוקו (Michel Foucault). דחיית המצע הטבעי לאתיקה ברורה מעצמה. אחרת ניתן היה אולי לדבר על יחסים טבעיים ובלתי-טבעיים, וזה כמובן איסור מוחלט ממנו יש להיזהר! הדיבור על "טבע" האדם הוא טעות, ואולי אפילו מיתוס.
סכנת הניכור משתקפת לפי הראי"ה בשלושת החטאים הסמליים היסודיים של הקוסמוס והאנושות עליהם מדברות התורה והאגדה. "חטאנו עם אבותינו", כותב הראי"ה, חוזרים אנו וחוטאים ב"חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו". זהו חטא ההיגררות אחרי אחרים, אחרי נחש ההופך מדי פעם את עורו, לצורות מפתות חדשות. בגין כך לא יכול האדם הראשון להשיב לשאלתו של הקב"ה: "אַיֶּכָּה". אדם "לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת אַיֶּכָּה, מפני שלא ידע נפשו, מפני שה'אניות' האמיתית נאבדה ממנו, בחטא ההשתחואה לאל זר".
גם הכלל עומד בפני בעיית האותנטיות: "חטא ישראל, זנה אחרי אלהי נכר, את אניותו העצמית עזב"... וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל". אבדן ה'אני' של הכלל היא הטמיעה וההתבוללות, או אותו מצב מיוחד שאחד העם כינה 'עבדות בתוך חרות'. מכאן הבנת רובד עמוק יותר של המשיחיות, חיפוש האני הקולקטיבי האבוד, "את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא, הסר כל אלהי נכר, הסר כל זר וממזר". ללא שמירה על האותנטיות הקולקטיבית, תתכן גלות אף במדינה עצמאית, ומתוך כך שעבוד למלאך המוות הלאומי והתרבותי. כך נעלמו עמים רבים.
החטא השני בוטה באלגוריה חז"לית על חטא הארץ. כשהם מפרשים את הפסוקים המתארים את צמיחת העצים ביום השלישי אומרים חז"ל שהארץ נצטוותה להוציא "עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי", אך היא הוציאה רק "עֵץ עֹשֶׂה פְּרִי". רש"י פירש: "עץ פרי - שיהא טעם העץ כטעם הפרי והיא [הארץ] לא עשתה כן". לדעתי, נתן הראי"ה לקביעה אגדתית זו שניים או שלושה פירושים שונים. ראה את ההבדל בין העץ לבין הפרי, כמייצג את היחס בין התכליות שהאדם שם לעצמו לבין האמצעים להגיע אליהן. בתחום זה, לפי הראי"ה, אורב לנו חטא חמור: "חטאה הארץ, הכחישה את עצמיותה... נשאה עין מחוץ לה, לחשוב על דבר גורלות וקַרייֶרוֹת". אני מבין את דבריו אלה כמתייחסים לאחת הבעיות הקשות ביותר בחיי האדם: הפיכת הקריֶרָה למרכז החיים ובייחוד לרדיפת הממון כמטרה כשאינו אלא אמצעי.
מימד שלישי של אובדן ה'אני', מתואר באלגוריה חז"לית שגיבורה הוא הירח. מתחילה נבראה הלבנה כמאור גדול שווה לשמש. "קטרגה הירח" וטענה שאין שני מלכים (שמש וירח) יכולים להשתמש בכתר אחד. לפיכך מיעט הקב"ה את אורה, "אבדה... שמחת חלקה, חלמה על דבר הדרת מלכים חיצונה". האם השליט המשועבד לרייטינג וליחסי-ציבור, לרדיפה אחרי הכוח והכבוד הוא בן חורין? והרודן? האם הוא אותנטי, הלוא הוא בעל כוח כמעט בלתי מוגבל ואת ערכי החברה קובע הוא. זאת שאלה גורלית עליה חייבים אנו לחזור. אם היטלר היה אותנטי, יש בני אדם שטניים בעליל? האם לא היה סטאלין עבד? "אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת". עבד למפלצות הפנימיות שבתוכו, לפחדים לשנאות, לשיגעון האיום ששלט עליו. ואנו עלולים להיהפך לעבד עבדים.
האותנטיות של ה'יש' מבקשת מאתנו לחפש את הרגש האותנטי. אותנטיות פירושה לממש את יעודנו. החרות מתבטאת כמובן ב"חרות הגוף מכל שיעבוד זר, מכל שיעבוד הכופה את צלם א-להים אשר באדם להיות משועבד לכל כח אשר הוא מוריד את ערכו". אותנטיות היא "חירות הרוח מכל מה שהוא מטה אותה ממסילתה... היצוקה במהותו העצמית" (ענייני פסח, עולת ראיה, ב, רמה). אכן, האמינו הראי"ה קוק וההומניזם גם יחד במה שהיום קרוי "שיח מהותני", הפסול ושנוא על ההגות הפוסט-מודרנית. אנו משהו יותר, סברו הם, מאשר חומר שקורץ בידי החברה. יש בתוכי 'אני' שאני חייב לחפש ולגאול. המסוגל האדם לכך? היכול הוא לשמור על הטוהרה של האני? כפי שהראי"ה טוען "האני הפנימי העצמי, של היחיד ושל הציבור, אינו מתגלה בתוכיותו רק [=אלא] לפי ערך הקדושה והטהרה שלו", על כך לא יסכימו רבים, אובל הראי"ה ממשיך: " מתגלה בתוכיותו... לפי ערך הגבורה העליונה... שהיא מתלהבת בקרבו". זאת היא גבורה אחרת, גבורתו של ה'אני', הכוח לעמוד על שלו ולא להיכנע. החירות היא האפשרות להגיע ל'אני' אמיתי זה.
ה'חָרוּת' היא הדרך הקשה המשחררת מן הגלות והשעבוד למה שנוכרי לי, וזאת למרות המחיר הכלכלי והחברתי שייגבה מאתנו. מהו אותנטי? האם ברורה לנו התשובה? לעבודה יש חשיבות רבה בחיינו, וביחסנו אליה עלול להתבטא פן נוסף של ניכור. האותנטיות באה כאן לידי ביטוי קריטי. אנו חופשיים, חלקית, לבחור משלוח יד, מקצוע. אולם האם אנו יודעים בברור מה שאנו רוצים? עבודה, קל וחומר אהבה. לפעמים המשימה קשה מדי. אינני בטוח שתמיד ניתן לנו לגלות מראש את רצוננו האותנטי. ברור אולם, שתתגלה, בעקבות הימים, הוכחה דרך השלילה. אנו עלולים יום אחד להבין שטעינו, בו נרגיש בכישלון, שבדרך איבדנו את האותנטיות, וודאי אל מול המוות.
זהו תוכנו הנפלא והאכזרי של הסיפור "מותו של איוואן איליץ'" של טולסטוי. האם הפילוסוף יודע מה אותנטי? הרשו נא לי לענות בסיפור קטן מלפני 40 שנה, הנשמע במפתיע מאוד אקטואלי. ב-1978, שנה בה פרצו המהומות נגד השאה הפרסי, שהה מישל פוקו בטהרן כשליח ה'קורירה דלה סרה' האיטלקי. הוא התפעל מגילוי "הרצון הכללי של העם". עד אז הוא חשב שהרצון הכללי הזה הוא מעין מיתוס "כמו הנפש או אלוהים". באותה שנה התגלה לו האמת: "האיסלאם בשנת 1978, לא היה האופיום של העם, דווקא משום שהיה נפשו של עולם חסר נפש". כאן מצא פוקו מהות, ובמהות זאת קמו לתחייה המיתוסים המפלצתיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם