קווי מהדרין: הפרדה בהסכמה?

החלטת בג"ץ לאשר הפרדה בין גברים לנשים בקווי אוטובוס "רק בהסכמה", מזכירה מאבק על "הסכמה" של נשים לבתי דין שרעיים

בן דרור ימיני | 11/1/2011 11:55

תגיות: קווי מהדרין

קנדה היא ערש הרב-תרבותיות. לא מדינת לאום, אלא מדינת כל קהילותיה. במקור נועדה אותה רב-תרבותיות לאפשר קיום משותף ונפרד לדוברי צרפתית ואנגלית. בהמשך התרחב ההסדר, וכל הבא ברוך הבא. לכל קהילת מוצא מעניקה המדינה, לפחות פורמלית, זכות לחיות לפי דרכה, דתה ותרבותה.

במסגרת אותה רב-תרבותיות החליטה המדינה להקים בתי דין דתיים. היהודים יוכלו להסדיר את ענייניהם בבתי דין רבניים, ומוסלמים בבתי דין שרעיים. בתי הדין היהודיים אכן פעלו. לא נרשמו תלונות ולא היו בעיות. הסיפור התחיל עם הניסיון להקים בתי דין שרעיים. או אז החלה מהומה.

אלה לא היו הנוצרים או היהודים שפצחו בקמפיין התנגדות. אלה היו המוסלמים. או, נכון יותר, המוסלמיות. הן קראו לקמפיין: "לא לחוקי השריעה". מה אתן קופצות, אמרו להם חסידי הרב-תרבותיות, הרי אף אחד לא מתכוון לכפות עליכן את חוקי השריעה. אנחנו חיים כאן במדינה דמוקרטית. לכל אדם יש בחירה. בתי הדין הללו, כך היוזמים הנאורים, יפעלו רק בהסכמת שני הצדדים. לא תודה, ענו המוסלמיות. "פנייה בהסכמת הצדדים" קיימת אולי אצלכם. לא אצלנו. אצלנו, "כשאת אומרת כן", זה לא באמת כן. כשגבר יחליט לפנות לבית דין שרעי, האישה תיאלץ להסכים.
בפועל זו תהיה כפייה. בתי הדין הללו, טענו הנשים, יחזירו את השליטה הפטריארכלית. הנשים יהיו הקורבנות.

הסיפור היה הרבה יותר מורכב. הנאורים למיניהם היו משוכנעים שהם עושים את הדבר הנכון. האיסלאם הפוליטי, שיש לו נוכחות גם בקנדה, הבין שיש לו עסק עם תמימים שנדמה להם שהם מתקדמים. הוא אימץ את הסיסמאות הנאורות כדי לעודד את התפשטות הדין האיסלאמי. ואין כמו קנדה הפתוחה, הנאורה, הרב תרבותית, כדי להשליט את הדין השרעי, לפחות על האוכלוסייה המוסלמית. וכך, כמו במקומות רבים, נוצרה קואליציה מוזרה של איסלאמיסטים ונאורים. לכל צד היו כוונות שונות.

כוונה ראויה

זה לא הסיפור של קנדה. זה הסיפור של המערב הנאור. אלא שהפעם אלה היו המוסלמיות שאמרו: לא יקום ולא יהיה. הן ארגנו קמפיין, תחילה קנדי, ובהמשך בינלאומי. 183 גופים מרחבי העולם החופשי הצטרפו לקמפיין שנוהל לפני חמש שנים. היו בו גם נשים בולטות, כמו עלי הירשי מהולנד (כשעוד הייתה חברת פרלמנט), עמארה פדאלה מצרפת (בהמשך הפכה לשרה בקבינט של סרקוזי), הסופרת אירשיד מנג'י, ועוד ועוד. המאבק הצליח. עכשיו הוא מתנהל באנגליה, שם האיסלאם הפוליטי כבר ממילא חזק, והוא מבקש עוד ועוד מאחזים.

המאבק הזה מתנהל גם כאן, בינותינו. חלק מהחרדים דורשים הפרדה בקווי האוטובוס, בין נשים לגברים. קווי מהדרין. העניין הגיע לבג"ץ. השופט אליקים רובינשטיין אמר שלא יקום ולא יהיה, "הפרדה מנוגדת לחוקי היסוד ולאתוס היהודי-דמוקרטי", אך עוד בטרם הספיק לומר את הדברים הללו,

הוא גם אישר את ההסדר שגובש עם משרד התחבורה, ולפיו "ההפרדה תהיה רק בהסכמה". הסכמה? וכי השופט המכובד מכיר אישה חרדית אחת שתהפוך לרוזה פארקס המיתולוגית, האישה השחורה שב-1955 ישבה על כיסא המיועד ללבנים באוטובוס, וסירבה לפנות אותו? רוב השחורים, באותם ימים, בנסיבות ההן, השלימו עם ההפרדה.

אפשר להניח שרוב הנשים החרדיות של היום תומכות בהפרדה, כמו שהן תומכות בכל גחמה פטריארכלית. כך שתודה לבג"ץ על כך שהוא מוסיף את התנאי של "הסכמה". אין ספק שזו החלטה ברוח הנאורה, שמזכירה את היוזמה הקנדית לבתי דין שרעיים ב"הסכמה". זו מילה שמהלכת קסמים. כך שכדאי לזכור ולהזכיר את הקמפיין הקנדי. יש ערכים שחשובים יותר מ"הסכמה", בין אם היא אמיתית, בין אם כתוצאה מחינוך ובין אם מתוך כפייה. כוונתו של השופט רובינשטיין הייתה ראויה. הבעיה היא עם התוצאה.