מכתב מגולאג אסירי זכויות האדם
סגור בחדר מעיק עם כל השמאל ויפי הנפש מזכויות האדם. גם פה יש גמד, לסבית וערבי. רק מה, הרייטינג שלנו על הפנים
(פרופ' ישעיהו ליבוביץ' משיב לפרופ' אביעזר רביצקי על השאלה למה הוא דוגל בהומניזם)
אני כותב את זה מתא כלא מרווח יחסית. התנאים חרא, אבל כל חבריי השמאלנים ופעילי זכויות האדם יושבים איתי כאן. זה לא הרבה, 111 חברים, שזה כל השמאל ושומרי זכויות האדם בארץ, אנשי הרוח עדיין חופשיים, וכולנו מרגישים, איך להגיד, הרבה יותר חופשיים בכלא, שהוא כעת ישראל ביתנו, מאשר בחיים האזרחיים השמאלניים הדפוקים שהיו לנו לפני המעצרים.
לפני שבוע, כשאושר החוק החדש ובאו לקחת אותי, קודם כל הרגשתי הקלה גדולה. זהו, יותר לא יטרידו אותי ולא יאיימו על חיי. שהרי ידעתי שבמוקדם או במאוחר הם יבואו לחקור ואולי גם לעצור אותי.
חיכיתי להם עוד כשהייתי פעיל ב"יש גבול", ואחר כך כשהפצתי לכל מכריי בארץ ובעולם את הווידויים המזעזעים של החיילים בעמותת "שוברים שתיקה". לא שמעתי מהם גם אחרי הביקורים והדיווחים שלי מחווארה כחבר בתנועת "מחסום ווטש". הם לא התקרבו אליי גם אחרי שהוצבו שוטרים בפתח ביתי כדי להגן עליי אחרי שקיבלתי מכתבי
"חוק אישור החקירות נגד תנועות השמאל וארגוני זכויות האדם תשנ"ע" שעבר בכנסת, נתן להם רישיון לחשוף את הבוגדים בקרבנו ולמצות איתם את הדין, גם אם הבוגדים האלה סבורים שהם הפטריוטים האמיתיים פה.
כשבאו לקחת אותי, נשמתי לרווחה נשימות שמאלניות עמוקות. כבר עשרות שנים אני יודע שאני תנועת שמאל וזכויות אדם, ולאורך כל השנים הללו ידעתי היטב שיום אחד אשמע נקישות על דלת ביתי ויותר לא אוכל להתחמק. והרי כל מי שמבין קצת בנפש האדם יודע היטב כמה נרגע הפרנואיד כשהוא סוף סוף נפגש עם רודפיו וחושף לעולם ולפסיכולוג שלו שתחושת הרדיפה שלו הייתה מוצדקת לחלוטין.
"שלום אדוני", אמר אחד משני החוקרים הממושקפים והחביבים שדפקו על דלת ביתי ביום חול, בשעת בוקר מוקדמת להחריד. "אתה...", נחר החוקר השני את שמי ואת שם משפחתי אותם אישרתי מיד. "ואתם?", שאלתי, למרות שידעתי בדיוק מי הם. "חוקרי תנועות", אמר אחד הממושקפים. "אני לא זוכר שהייתה לי איזו עבירת תנועה לאחרונה", אמרתי והכנסתי את החוקרים פנימה תוך כדי הכנת קפה חזק במקינטה הישנה והשמאלנית שלי, "מי בכלל שלח אתכם אליי?", "קירשנבאום", אמרו שני הממושקפים בבת אחת.
"קירשנבאום?", תמהתי, "קרה משהו למוטי? רק אתמול בערב דיברתי איתו". "פאינה", אמר חוקר א', "פאינה קירשנבאום".
והנה לכם, בשלב כל כך מוקדם של החקירה, נשברתי והלשנתי על חבר יקר. "דירה יפה יש לך פה", אמר חוקר ב', "אפשר להסתכל קצת?". "בבקשה", אמרתי וקמתי בנימוס מהספה ומהקפה. "לא אדוני, אתה תישאר לשבת כאן בשקט", אמר חוקר א'. "אנחנו לא רוצים שתעלים ראיות", אמר חוקר ב'.
כשהם טיילו אצלי עם פנקס קטן ורשמו בקדחתנות תוך כדי צקצוקים מעצבנים, חשבתי שאולי באמת הייתי צריך להחביא כמה מהפריטים בבית שלי שעד כה חשבתי שהם מצחיקים. הם התעכבו ליד ציור קנבס ענק בסלון, מזכרת שהבאתי מהוואנה עצמה - ציור יפה לדעתי של החבר צ'ה גווארה, והם אמרו שהם חייבים לקחת את זה לפאינה. הם הסירו גם את הדגל האדום עם דיוקנו של לנין במרפסת, פריט אספנים שרכשתי בשוק קמדן בלונדון והוא עלה לי יותר מהטיסה לאנגליה. בספרייה הם חשפו די מהר את ה"דאס קפיטל" של מרקס, ספר שהוא בעצם ארונית קטנה לוויסקי ובתקופה ששתיתי חשבתי שזה מצחיק.
הערת אגב: כשנגמלתי משתייה קשה הפחד הכי גדול שלי היה שאיהפך לימני, ואפילו אמרתי לרופא שאם אני פתאום נהיה בן-דרור ימיני אני חוזר לבקבוק.
מעל שולחן העבודה שלי הם גם תלשו כמעט בפראות תמונה של המלך חוסיין עם אשתו נור, עם ברכה של המלך אותה קיבלתי מנור עצמה בטקס שיחות השלום בעקבה. אני לא מאשים אותם, זה היה כתוב בערבית. "אתה מקבל איזה כסף חיצוני?", שאל חוקר א' אחרי שארז את השלל. "אל תיסחף", עניתי לו בשארית הנימוס שלי.
"השם שלך הופיע בעצומות נגד המדינה", אמר חוקר ב'. "כן", אמרתי כמעט בלחש, "אבל גם כתבתי לה כמה שירים". איכשהו הם גם קשרו אותי לפעילות האנרכיסטית של אנשים שאני מעריץ מרחוק (" מתי שוחחת לאחרונה עם יונתן פולק?") למשטי השלום מטורקיה, ובעקיפין גם רמזו שיש לי קשר עם אסון הכרמל, הטרדות מיניות במגזר הציבורי, הקטל בכבישים והבצורת הקשה.
לפתע, לא יודע מאיפה, נמאס לי מכל השאלות שלהם, וכשאחד מהם אמר: "לצערי נצטרך לזמן אותך לחקירה אצל פאינה", אמרתי להם, "קדימה, תעשו לי את היום!".
בחדר החקירות, מול עיניהם מזרות האימה של כלבי החקירה של הוועדה לחקירת התנועות, נשברתי מהר וסיפרתי להם שאכן כן, אני מודה ומתוודה שאני פטריוט חסר עכבות, שברור לי לגמרי שכל פשיסט ירצה לחסל אותי כי אני מאיים על החוסן הלאומי, שאם אני עדיין חי בארץ האלימה הזאת זה רק בגלל כמה ארגונים שמאלניים מגומגמים ועמותות ששומרות על זכויות האדם, שלא לדבר על כבוד האדם.
והנה אני בגולאג הבוגדים. סגור בחדר מעיק עם כל השמאל ויפי הנפש מזכויות האדם. טוב לנו וחמים לנו להיות אסירים בתוכנית האח הגדול האמיתית, וגם פה יש גמד, לסבית, ערבי, שתי יפות ולא מעט חנונים. רק מה, הרייטינג שלנו על הפנים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם