קינה ופרידה ממפלגת העבודה
אם תעירו כל אחד משרי מפלגת העבודה ותספרו להם שאיראן כבשה את הארץ, הם ירצו להצטרף לממשלה. אני צועד קדימה
לא, לא בגלל הנזק שתגרום פרישתו של שמחון ליסודות הרעיוניים של המפלגה. אלא בגלל ששמחון, האדם שיכול לשבת מולך בצהרי היום, תחת השמש הקופחת, ולטעון מבלי למצמץ - אם הדבר תואם את האינטרס שלו - שעכשיו לילה (ואז לתקוע בך מבט נעלב כשתרמוז שהוא משקר), הוא הברומטר המדויק ביותר למצבה של מפלגת העבודה. אם גם הוא מעריך שהסיפור נגמר, אפשר לסגור את הבסטה.
בצדק מסוים, נהוג לראות באהוד ברק את הקברן הראשי של מפלגת העבודה. אולם האמת היא שלגסיסתה הארוכה והמבזה אחראים אנשים רבים – כל אחד מהם שפך בתורו רגב עפר על פרצופה של המפלגה שהקימה את המדינה, וסייע לקבור אותה בעודה בחיים.
זוהי אולי המפלגה בעלת הכמות הגדולה ביותר של "חוגים רעיוניים", אך הרעיון היחיד שהנחה אותה בשנותיה האחרונות היה ישיבה בממשלה – בכל תנאי ובכל מחיר. מכמיר את הלב לראות אנשים רציניים כמו בוז'י הרצוג ואבישי ברוורמן מתייסרים בעוויתות כאב ובניסוחים פתלתלים על אולטימאטומים עמומים, כל אימת שהם נדרשים לסוגית היציאה מהממשלה. העובדה שהשניים האלה הם כיום המועמדים המובילים לראשות המפלגה, מעידה על מצבה יותר מכל.
כל פוליטיקאי הוא תמהיל של שאפתנות אישית ורצון אמיתי להשפיע ולחולל שינוי. מי שמייחל לפוליטיקאים נטולי אמביצה ואינטרסים שוגה באשליות. יתרה מכך, אמביציה אישית היא מרכיב חיוני בדרך להשגת מטרות ראויות, שכן היא מהווה את הדלק שמניע את סוכני השינוי. אולם משהו בתמהיל של הפוליטיקאים במפלגת העבודה השתבש – הרכיב האידיאולוגי התנדף, וכל שנותר הוא עיסה
אם תעירו באמצע הלילה את בוז'י, את ברוורמן, את וילנאי, או כל אחד מהשרים ובעלי הג'ובים האחרים בסיעה, ותספרו להם שאיראן כבשה את הארץ ושאחמדינג'אד הוא ראש הממשלה, הם ידקלמו לכם מתוך שינה את כל ההנמקות בעד הצטרפות לממשלה בראשותו. כזו היא מפלגת העבודה של תחילת המאה ה-21, ואני לא רוצה יותר להיות חלק ממנה.
על קדימה אומרים כי היא מפלגה נטולת אידיאולוגיה. אני חולק על האבחנה הזו. זוהי מפלגה רווית בעיות, וספק רב אם הצליחה לספק את בשורת "הפוליטיקה האחרת" של ציפי לבני; אולם היא עונה על צורך אלקטוראלי אמיתי בציבור הישראלי.
היא מהווה כיום את מקום ההתכנסות היחיד לכל אלה שמאמינים בחלוקת הארץ מתוך הכרח, ולא מתוך חדווה, וסולדים מהפוסט-ציונות ואף מהרטוריקה שאימץ לעצמו השמאל הציוני, אשר ביותר ויותר מקרים נוטה ליישר קו עם התעמולה הפלסטינית; היא מהווה את הבית הפוליטי לכל אלה שמאמינים בצורך ליצור מדינת רווחה במקום מדינת קצבאות – שני מושגים שונים בתכלית שדומה כי בשנים האחרונות חל בלבול קטלני ביניהם; היא מהווה את הפלטפורמה שמאגדת את המרכז השפוי של הפוליטיקה הישראלית, ועל אף כל הבעיות מהן היא סובלת - נכון להיום אין פלטפורמה טובה ממנה למי שמאמינים בעקרונות שהוזכרו לעיל.
לפני כמה שבועות עזבה קבוצה גדולה של פעילים צעירים, בראשות מעיין אמודאי, את מפלגת העבודה, והצטרפה לקדימה. הרגשתי אז שעדיין אינני בשל להצטרף למהלך. בכל זאת, בית קשה לעזוב. מעיין וחבריו לא מוטטו את מפלגת העבודה – הם בסך הכל תקעו עוד מסמר בארון הקבורה שלה, ובכך העניקו שירות חשוב למפלגתו של דוד בן גוריון, אשר כילתה את ימיה וכעת היא משוועת להמתת חסד. היום אני מוכן להוסיף את המסמר הקטנטן שלי, ולעזוב בעצב את הבית שיושביו כרסמו את יסודותיו, עד שקרס על ראשיהם.