קיצוניים בלבד
בימין -חוקרים, בשמאל - בורחים. ליבוי האש משני צידי המתרס, שנעשה למטרות רווח פוליטי – פוגע ברוב השפוי, אותו צריך לחזק
יש שלוש הנחות יסוד שמהן צריך לצאת בדיון זה, והן הבסיס למחלוקת. הראשונה והחשובה מכולן היא שמדינת ישראל היא מדינת היהודים. היא מדינת העם היהודי. כבר נדמה שיש חוגים באקדמיה ובתקשורת שבהם שילוב צמד המילים מדינה ויהודית לא לגיטימי, כאילו שיש בכך פגם מוסרי.
הנחה נוספת היא שהמדינה דמוקרטית. מעמדה גם מתערער בקרב חוגים מסוימים, מן הצד השני של המתרס. אני לא מסכים עם עמדות בל"ד, שולל את רוב ההתבטאויות של אחמד טיבי וחנין זועבי, אבל זכותם לומר את דבריהם – ובלבד שיעמדו במבחן החוק, וזאת ההנחה השלישית.
ישראל היא מדינת חוק, נכון? זה אומר שכל עוד זועבי וחבריה שומרים על החוק, לא מסיתים לפי המבחנים שנקבעו בו ובפסיקה – הם יכולים לומר את מה שעל ליבם. שיגידו שהם לא חושבים שלמדינה יהודית יש זכות קיום אם הם רוצים – כל עוד הם לא חותרים לכך בפועל זאת זכותם. ברגע שיבצעו פעולות שמקדמות מטרה זאת – צריך לפעול נגדם במסגרות המקובלות.
אם תרצו, ארגון שאם לשפוט לפי הדוחות שלו מחפש אש, מתנפל על כל מי שאומר דבר שלפי אמות המידה שלו לא מספיק "ציוני". הייתי חושש לגור במשטר שבו אנשי הקבוצה הזאת שולטים,
בחיי, בכל שנותיי הייתי בטוח שאני ציוני. סבי נלחם במלחמת העצמאות, אבי נלחם ביום כיפור, וגם אני שעשיתי פחות מהם שירתתי כלוחם. כאדם שלא פספס זימון מילואים אחד מהשחרור, אני בכל זאת לא בטוח שאני עומד בקריטריונים שלהם לציונות.
ומקיצוניות אחת לקיצוניות אחרת. ארגוני השמאל שהאידיאלים שלהם הוציאו אותם מדעתם עד כדי ויתור על אופיה של המדינה כיהודית, אלה ששואפים למדינת כל אזרחיה, מולם הציונות השפויה צריכה להיאבק. לא מול השמאל בכללותו כפי שנעשה בהכללה. וכל זאת במסגרת כללי המשחק הדמוקרטיים, בלי אלימות פיזית ומילולית. ובכל מקרה צריך לזכור שהשמאל הקיצוני הוא מיעוט זניח. אך כאשר הוא גורם נזק תדמיתי למדינה, שעשוי לגרום לנזקים כלכליים ואחרים, יש להיאבק בו, כאמור במסגרת כללי המשחק.
מי שמשתתפים בהנאה בזיקוק המסרים וברידוד השיח הציבורי הם כלי התקשורת השונים. הרי הנייר או זמן השידור לא סובלים עמדות ביניים מאוזנות והגיוניות, זה לא מעניין. הפוליטיקאים גם משתפים פעולה במשחק כי כל אחד מהם צובר רווח פוליטי, משני צידי המתרס, כשהוא מלבה את הלהבות. התוצאה היא, כאמור, שאנחנו שומעים רק על עמדות הקיצון. מצד אחד על "אנשי הדמוקרטיה" שמתנגדים לקיומה של מדינה יהודית בהגדרתה. מצד שני על מי שמוכנים לוותר על עקרונות דמוקרטיים בשם עקרונות של דמוקרטיה מתגוננת, כאילו שמדינת ישראל לא מספיק חזקה כדי להתמודד עם האיומים עליה.
בין שני הקצוות נמצא המרכז היהודי השפוי שמהווה רוב. זה שמאמין בצורך בקיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית, זה שמוכן להיאבק על שתי המטרות שמופיעות בהכרזת העצמאות. קולו לא נשמע, לא באמצעות הנהגה ראויה ולא באמצעות כלי התקשורת - וחבל. מתבונן מבחוץ על מדינת ישראל עשוי לחשוב שמדובר במדינה של קיצוניים בלבד. למרות מה שמקובל לחשוב, לא זה המצב. ליבוי האש משני צידי המתרס, שנעשה למטרות רווח פוליטי ו\או תקשורתי – בסופו של דבר פוגע ברוב השפוי שאותו צריך לחזק.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם