העטלף הסודי: היונק הכי ביישן בסכנה
פעילות הדברה כמעט והביאה לחיסול הכנפן בישראל. סקר שנערך לפני עשור גילה שהם עדיין כאן. מה צריך לעשות כדי להציל את העטלף שידוע גם כמדביר מעולה? זן נדיר
מאפיינים חיצוניים: צבע פרוותו של הכנפן הוא אפור בהיר עם גוון חום ערמוני, אוזניו קטנות ופרוות ראשו מקנה מראה של רעמה העוטרת אותו. לכנפן כנף ארוכה במיוחד, שלה קיפול ייחודי נוסף, שאינו קיים בעטלפים אחרים בארץ, מה שהעניק לו את שמו העברי והלטיני.
תקיעת יתד: מין זה הוא בעל תפוצה גיאוגרפית רחבה, והוא מצוי בדרום אירופה ובמזרחה, באפריקה, באסיה (מאזורינו ועד יפן והפיליפינים) וגם באוסטרליה. ספירת כמות העטלפים שקולם נשמע בגלאי מיוחד, מאפשרת הערכת גודל אוכלוסייתם במקום. מעקב אחר אוכלוסיות הכנפן לאורך השנים מלמדת שהן מצויות בגליל, בעמק החולה ובחרמון וגודלן הכולל מוערך בסך הכל בכ- 5,000 פרטים. הכנפן חי באזורים מסולעים ומשתכן במערות עמוקות ולחות. מין זה מעדיף להשתכן בקבוצות גדולות של אלפי עטלפים במערה העשויים להצטופף לדבוקה אחת באחד החדרים הפנימיים בה הם נצמדים אחד לשני.
הרגלים וגינונים: הכנפן הוא פעיל לילה (כמו כמעט כל העטלפים) ומעופף בגבהים של עשרות מטרים ספורים בשטחים פתוחים במהירות גבוהה, בכדי ללכוד את טרפו. בכך מהווה הכנפן מדביר ביולוגי מצוין הניזון מחרקים קטנים כדוגמת עשים, יתושים וחיפושיות, שחלקם מהווים מזיקים חקלאיים.
השגת המזון וכן גם הניווט הלילי שלו מבוססים על השמעת קולות בתדרים על קוליים (סונאר, או בלשון חוקרי העטלפים – אקולוקציה, התמצאות בעזרת החזרי הדים). בעזרת ההדים החוזרים מצליח הכנפן לזהות את העצמים שבדרכו, וכן את טרפו. חשוב לציין
הראשון שתיאר את הכנפן בארץ היה הכומר הנרי בייקר טריסטרם, אשר טייל ותאר את ארץ ישראל במאה ה-19, ומתיאוריו אנו יודעים רבות על החי והצומח של ישראל בתקופה זו. טריסטרם ראה כנפנים במערות בעמק הירדן בסוף המאה ה-19. בשנות ה-40 של המאה ה-20 דיווח מנחם דור על הימצאות הכנפן באזור בית שמש והרצליה בגליל העליון במספר מערות.
גורמי סכנה: משנות ה-70 נחשב הכנפן לנכחד בארצנו, עד שסקר עטלפים של המרכז לחקר מערות של החברה להגנת הטבע מצא מין זה ב-1988 באחת ממערות הגליל העליון. ההפחתה המספרית של מין זה, כמו גם מיני עטלפי חרקים נוספים, קרתה כחלק מפעילות הדברה במערות כנגד עטלפי פירות, שפגעה קשות גם באוכלוסיות עטלפי חרקים רבים. מסוף שנות ה-80 נאסרה ההדברה במערות כנגד עטלפים, כחלק מהניסיון להפחית את הפגיעה ממינים כדוגמת הכנפן.
כחלק מהמאמץ לשמור על אוכלוסיות עטלפי החרקים, הוחל בראשית שנות ה-90 בעריכת סקרים שנתיים של עטלפים על ידי מרכז היונקים של החברה להגנת הטבע. סקירה והערכת גודל אוכלוסיה של עטלפים איננה פשוטה, והיא מצריכה המתנה בפתח המערה בה משתכנים העטלפים בשעת בין ערביים. גלאי עטלפים המתרגם את קולות הסונאר שלהם לקולות הנשמעים על ידנו, מאפשר לצופים להבדיל בין העטלפים השונים שמגיחים, משום שלכל מין עטלף קולות בתדר המיוחד לו בלבד. ספירת כמות העטלפים שקולם נשמע בגלאי, מאפשרת הערכת גודל אוכלוסייתם במקום.
תוך כדי המעקב אחר אוכלוסיית מין זה, התברר לנו שהכנפן מעדיף לשהות במערות בגליל הגבוה בעונת הקיץ, שם הוא יוצא לשחר למזון כל ערב מעל צמרות החורש הים-תיכוני. בעונת החורף לא נראו עטלפים מגיחים ממערות אלה, ורק לפני מספר שנים הוברר לנו שהם עוברים כנראה "לבית החורף" שלהם.
אחת המערות שנתגלה על ידנו, נמצאת אכן באזור עמק הירדן. במערה זו טמפרטורה גבוהה של כ- 25 מעלות צלסיוס, מה שהופך את המערה למתאימה לשמש כבית חורף לעטלפים. תופעה זו של נדידה עונתית לא הייתה מוכרת קודם לכן בארץ, ובשנים האחרונות אנו אוספים עדויות כי גם מינים נוספים של עטלפים מבצעים נדידה עונתית בישראל, כאשר לא תמיד ידוע לנו לאן הם נודדים. ידע זה חשוב כדי להגן על מערות משכן אלו ולשמור על המשך קיומם של בתי הגידול בהם הם נוהגים לשחר למזון, ואולי בעתיד נלמד לרתום עטלפים אלו "וליהנות" יותר מכישוריהם כמדביר ביולוגי.
הכותב: ד"ר עמית דולב – מנהל מרכז היונקים של החברה להגנת הטבע
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם