מדוע נעלם הבז השחור?
בשנות ה-80 נספרו כמאה זוגות של העוף המהיר והאלגנטי, המקנן במדבר יהודה ובנגב המזרחי. בשנים האחרונות ניכרת ירידה הדרגתית במספריו, הסיבה טרם התגלתה. זן נדיר
תקיעת יתד: הבז השחור מקנן במדבר יהודה ובנגב המזרחי: בהרי אילת, בערבה, במצוקי הר הנגב ובמדבר יהודה צפונה עד נחל ערוגות. האוכלוסייה המקננת בארץ היא הצפונית ביותר בעולם. עד לתחילת שנות השמונים נחשב למקנן נדיר ביותר בנגב, ושבעה זוגות בלבד אותרו בסקר שנערך ב- 1975. במהלך שנות השמונים התברר גודלה האמיתי של אוכלוסייתו והיא הוערכה ב- 80–100 זוגות. בשנים האחרונות ניכרת ירידה הדרגתית במספריו, אך סקר מקיף טרם נערך.
הרגלים וגינונים: בניגוד לרוב הדורסים האחרים, המקננים בחורף ובאביב, בחר הבז השחור לקנן דווקא בסוף הקיץ ובסתיו. כדי להאכיל את גוזליו בסביבה המדברית הדלה, מתזמן הבז את מועד בקיעת ביציו לשיא נדידת הסתיו, שבה חולפות מעלינו ציפורים אירופאיות העושות דרכן לאפריקה. בתקופה זו נהנה הבז משמיים עמוסים בציפורים, והוא גובה מהן "מיסי נמל" אף על פי שמרביתן אינן דורכות כלל על אדמת הקודש. לאחר פריחת הגוזלים, נודדים גם הבזים השחורים בעקבות
הבזים השחורים הם "מטוסי יירוט" של ממש. כמעט כל לכידת טרפם מבוצעת באוויר, לאחר מרדף עם תמרונים חדים או בצלילה מעמדת תצפית בראש מצוק. סיסים, סנוניות, שרקרקים וציפורי שיר מהווים את עיקר מזונו בארץ. בחופי סיני נראה אוכל דגים שנלכדו בשוניות החוף בזמן שפל ובהר סדום נצפה זוג שניזון מעטלפים. במעונות החורף הוא לעיתים מתלהק, וניזון בעיקר בחרקים.
הבז השחור מקנן בצפון אפריקה, מלוב במערב ועד למצרים וסיני, ובמזרח התיכון בישראל, חצי האי ערב והמפרץ הפרסי. חורף במדגסקר ובחופי מזרח אפריקה. גודל האוכלוסייה העולמית מוערך ב- 10,000 פרטים.
קינון ודגירה: עונת הקינון נמשכת מיולי עד אוקטובר. הקן בנקיק סלע או בכוך בראש מצוק והוא חסר כל ריפוד, לעיתים מקנן גם בקינים נטושים של עורב חום-עורף. המרחק בין הקינים קטן מאוד לעיתים, כך שנוצרת מושבה דלילה, לדוגמה, חמישה קינים אותרו בשטח ברדיוס של קילומטר וחצי בלבד במצוק הצינים (פרומקין ומן, 1984). הקינון הצפוף מתאפשר ככל הנראה בזכות התבססות הבזים על ציפורים הנמצאות בנדידה פעילה כמקור מזון עיקרי, כך שאין משמעות רבה לשמירת שטח טריטוריה, שכמות המזון בה מוגבלת.
עונת הנדידה: ישראל מהווה גבול תפוצה צפוני עבור הבז השחור ולכן אין הוא נודד דרכה במספרים משמעותיים. פרטים מעטים נצפים בנדידה באזור אילת והנגב הדרומי והם מייצגים ככל הנראה את ההגעה והעזיבה של האוכלוסייה המקננת בנגב ובמדבר יהודה. בודדים מזדמנים בחודשים יולי-אוגוסט למישור החוף, צפונה עד חדרה.
גורמי סכנה: בשנים האחרונות ניכרת ירידה מתמדת במספר הזוגות הדוגרים בישראל, כאשר ירידה זו בולטת במיוחד בהרי אילת. הסיבה לירידה לא ברורה, וכן היקפה אינו ידוע במדויק, והמידע הזמין הוא מצומצם ונקודתי. נחוץ מחקר שייתן מידע מדויק יותר על גודל האוכלוסייה, וינסה להבין את הסיבות לירידה המשוערת בגודל האוכלוסייה ולהציע פתרונות שיאפשרו שמירה על דורס מרתק ויפה זה.
הכותב, אסף מירוז, הוא מנהל פארק הצפרות של החברה להגנת הטבע במעגן מיכאל
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם