להיזהר בכל מקרה?
בכל מצב בו קיים חשש לפגיעה בסביבה ובבריאות יש להשתמש בעיקרון הזהירות המונעת? לא בטוח, זו דרך לשיתוק מערכות
שאלה זו עמדה במרכזו של דיון משפטי בבג"ץ, שנסב סביב פסילת מי נחל, כמקור מים עילי למי שתייה, על ידי משרד הבריאות. הפסילה נומקה בכך, שמאחר ונקודת שאיבת המים מהנחל נמצאת במורד בריכות לגידול דגים שמי הנחל זורמים דרכן, הרי שקיים חשש להזרמה של חומרים הורמונאליים, חומרים אנטיביוטיים וחלבונים המשמשים להזנת הדגים.
ספקי המים שהגישו את העתירה טענו מצידם שהם עומדים בכל התקנים הנדרשים לתקני איכות מי שתייה, כבר בנקודת שאיבת המים מהנחל עוד לפני ביצוע סינון וחיטוי המים במתקן הטיפול שלהם.
בנוסף טענו ספקי המים את הדברים הבאים: חלק מהחומרים שלטענת משרד הבריאות עלולים להיות מוזרמים לנהר הירדן, כלל אינם בשימוש אצל מגדלי הדגים; כי יחסי המיהול בין המים הזורמים בנחל, לבין המים העוברים דרך בריכות הדגים ומתווספים לנחל הם כאלה, שגם אם שאריות חומרים יוזרמו לנחל הרי שהן בטלות בששים.
המחלוקת אם כן ברורה, אולם לגבי דבר אחד לא הייתה מחלוקת: משרד הבריאות לא ביצע בפועל, וסירב בתוקף לבצע בדיקות מעבדתיות לגילוי שאריות של הורמונים ואנטיביוטיקה במי הנחל, בין השאר בטענה שלא ניתן לבצע בדיקות כאלה במעבדות בארץ.
במקרה זה, הטיעונים המרכזיים של משרד הבריאות נסבו סביב שני צירים: לרשות הבריאות במשרד הבריאות, יש סמכות לפסול מקור מים עילי. והשנייה, ראוי ונכון לפסול את מקור המים על סמך יישום עיקרון הזהירות – על בסיס החשש מהימצאות שאריות של אנטיביוטיקה והורמונים במי הנחל. בדיון שנערך בבית המשפט הגבוה לצדק נקבע כי בית המשפט לא יתערב בהחלטת משרד הבריאות משהכריז כי הוא פועל למען בריאות הציבור, ביישמו את עיקרון הזהירות המונעת זאת מבלי שבית המשפט בחן והגדיר את משמעותו של עקרון זה והאופן המשפטי הנכון ליישומו.
דיון בעיקרון הזהירות, מעלה את השאלה מהו למעשה עיקרון הזהירות. כנקודת ציון ראשונה, נהוג להתייחס לעיקרון הזהירות כפי שהוגדר באמנת ריו בשנת 1992 (למרות שזו לא הפעם הראשונה שהשתמשו בעיקרון זה) שקבע שהיעדר ודאות מדעית מלאה בנוגע לסיכונים לא תוכל לשמש כסיבה לדחייה בנקיטת אמצעים יעילים על מנת למנוע פגיעה בסביבה. מאז ניתנה הגדרה זו, היא הוזכרה פעמים אינספור באמנות בינלאומיות, ובחקיקות מדינתיות באופן כללי. עדיין, מהגדרת עיקרון סל
בשנת 2000, הגדיר האיחוד האירופי במסמך לא מחייב מספר עקרונות ליישום עיקרון הזהירות. על פי מסמך זה, בכל מקרה, לא תינקט פעולה על בסיס עיקרון הזהירות לפני שתיערך כמיטב היכולת הערכה מדעית שתכלול את הנתונים הקיימים, הגדרת הפערים ומידת אי הוודאות הקיימת. רק לאור איסוף הנתונים הראשוני המדעי, הערכת אי הוודאות הקיימת והערכת הסיכון הקיים בעת נקיטת פעולה או בשל אי נקיטתה, יוכלו מקבלי ההחלטות להחליט לאור עיקרון הזהירות.
כמו כן, קבלת החלטה על פי עקרון הזהירות צריכה להיות מונחית על ידי עקרונות כגון מידתיות, היעדר אפלייה, עיקביות, שיקולי עלות תועלת, ומעקב אחר התפתחויות מדעיות. במשפט הישראלי, עיקרון הזהירות המונעת הוטמע כבר בחוק הקרינה הבלתי מייננת, התשס"ו – 2006, ובחוק אוויר נקי, התשס"ח – 2008. העיקרון מאוזכר כעיקרון פתוח, עיקרון סל שלא נקבעו קריטריונים להפעלתו. צפוי היה, שהמבחנים להפעלת עיקרון הזהירות יפורטו וישוכללו על ידי פסיקת בית המשפט, אך כאמור הדבר לא נעשה עד כה.
ומהכלל, אל הפרט. בעניין פסילת מקור המים, משרד הבריאות סרב בתוקף לבחון באופן מעשי האם החשש התיאורטי לקיומם של שאריות המזהמים אכן מתקיים. מעבר לכך שהטיעון כאילו אין מעבדות מתאימות לביצוע בדיקות אלו בארץ אינו נכון, הרי שגם אינו רלוונטי – גם אם במדינת ישראל לא היו המכשירים והידע הדרושים לבצע בדיקות אלה, הרי שבעידן הגלובלי בו אנו נמצאים, אין שום מניעה לבצע בדיקות מסויימות לגילוי שאריות זיהום במעבדות בחו"ל, והרי הדבר נעשה בלא מעט מקרים בעבר.
נראה אם כן , שהסבר זה היווה לכל היותר כיסוי נוח למשרד הבריאות על מנת להצדיק את חוסר המעש בו נקט. משלא נעשו כל מאמצים לבצע בדיקות בשטח, הרי שלפחות על פי המבחנים המוכרים כיום במשפט הבינלאומי, נראה שקיימת בעייתיות בשימוש בעיקרון הזהירות. יש לשים לב – עיקרון הזהירות הן בהגדרה הרחבה והן במבחנים שנקבעו לו – מתייחס למצבים בהם קיימת אי וודאות מדעית, ומקבל כהנחת מוצא שבמידה וניתן לבצע בדיקות מדעיות יש לבצען טרם יישום העיקרון.
במקרה המתואר, הדבר לא נעשה. בהיעדר ביצוע בדיקות שאפשר היה לבצען, לא הניח משרד הבריאות את התשתית העובדתית הנדרשת על מנת לעשות שימוש ראוי ונכון בעיקרון הזהירות ולדעתנו שגה בית המשפט בכך שאפשר התנהלות זו.
האם כדאי בכל מקרה בו קיים חשש לפגיעה בסביבה ולפגיעה בבריאות הציבור להשתמש בעיקרון הזהירות? לדעתנו לא. עיקרון הזהירות הוא כלי נשק בלתי קונבנציונאלי. מדובר בטיעון שקשה מאוד להתמודד מולו, שכן כמעט מכל פעולה שאנו עושים נשקפת סכנה. הבעייה עם שימוש יתר בעיקרון הזהירות היא היווצרותו של מדרון חלקלק שבסופו של דבר יאפשר עקרונית למנוע כל דבר, עד כדי שיתוק מערכות. אין ספק – שזו לא הייתה הכוונה המקורית, וזו לא כוונת המחוקק הישראלי.
לסיכום, אין עוררין על חשיבותו של עיקרון הזהירות, במדיניות הנכונה להגנה על הסביבה ועל בריאות הציבור. אם זאת, נכון יהיה אם המחוקק, או לחילופין בתי המשפט, יקבעו את המבחנים הנדרשים ליישום העיקרון בחיי היום יום.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם