כפרה דורשת מעשים, לא מילים יפות
יום הכיפורים ומצוות הכפרה מציבים בפני האדם את הדרישה לקחת אחריות על המתרחש. בו בזמן, יש הבטחה גדולה שלאדם הפועל יש יכולת לחולל שינוי
פרשת "אחרי מות" שבחומש ויקרא, הנקראת בבוקר החג, מספרת כי אהרון הכהן, אחי משה, קיים לראשונה את מצוות הכפרה לא במסגרת היום הקדוש, אלא בעקבות אסונו האישי והמשפחתי. שני בניו, נדב ואביהו, קיפחו את חייהם בעיצומה של החגיגה הגדולה שנערכה ביום חנוכת המשכן, לאחר שהקריבו אש זרה לפני האל.
מה הייתה אותה אש, אין אנחנו יודעים. רבים מן הפרשנים הציעו כי חטאם של האחים טמון היה בגאוות יתר ובתחושת ביטחון עצמי מופרזת ומתריסה. נדב ואביהו לא ביקשו לחלל את המשכן, אולם הם היו בטוחים שבזכות היותם כוהנים, אין גבולות לכוחם. מעשם לא נעשה מתך רוע, אולם הוא הביא לידי ביטוי שאננות, אדישות ויהירות.
מאז שנת 1973 מתקשר יום הכיפורים למלחמה הקשה והעקובה מדם שהותירה כ-3,000 משפחות אבלות ואומה שלמה כעץ שבור. כשם שנדב ואביהו חטאו בחטא הגאווה, כך גם החברה הישראלית למדה בדרך הקשה מכל את מחיר הביטחון העצמי המופרז ואת מחירו של שכרון הניצחון.
בשש השנים שחלפו מאז מלחמת ששת-הימים העדיפה
סיפורה של החברה הישראלית לפני מלחמת יום הכיפורים הוא סיפורן של חברות רבות שהעדיפו את ההתרפקות על העבר המפואר על פני ההתמודדות עם ההווה, על סיכוניו וסיכוייו.
התורה מספרת כי בתגובה לאסון נותר אהרון דומם, חסר מלים. מאוחר יותר הוא ניגש אל סדר הכפרה המורכב של המשכן, אל שורת המעשים הפולחניים המסמלים את הניסיון להשיב את הסדר על כנו, לכפר על החטא והמשגה.
בלי להעלים עין מן הממד הקשה של צידוק הדין וקבלת הגזרה הטמונים במעשיו של אהרון, מעשים אלו מלמדים שיעור חשוב על האופן שבו ראוי לאדם לתפוס את חייו וקורותיו. בפעולותיו מכיר אהרון בכך שבראש וראשונה נדרש האדם לבחון את עצמו ואת מעשיו.
יותר מדי פעמים אנו שואלים היכן אלוהים, פחות מדי פעמים נשאלת השאלה היכן האדם. אהרון, במעשיו, לימד אותנו כי הצעקה "אלוהים, למה?" אינה יכולה להיוותר כמענה יחיד של האדם לקשיים שבדרך. האדם נדרש למצוא את כוחות הנפש לתקן את הדורש תיקון ולאחות את השבור.
שתיקתו של אהרון ופנייתו אל שורת המעשים מלמדת כי המלים אינן יכולות לעמוד לבדן כמענה ראוי למציאות הדורשת ריפוי. המעשה, ובמיוחד זה המבטא נטילת אחריות והפגנת מחויבות, הוא היכול לשנות את המציאות. המלים יכולות להיות נקודת המוצא – המעשים הם המחוללים את המפנה.
מסופר על רבי נחמן מברסלב כי כשנשאל "לעניין התחזקות לבל ייפול האדם בדעתו מחמת ריבוי הפגמים והקלקולים שקילקל על ידי מעשיו, ענה ואמר: 'אם אתה מאמין שיכולין לקלקל, תאמין שיכולין לתקן'" (ליקוטי מוהר"ן, ב, קי"ב).
יום הכיפורים ומצוות הכפרה מציבים בפני האדם את הדרישה לקחת אחריות על המתרחש, לחוש שהמציאות נולדת ממעשיו, וכי אין די במלים או בשתיקה רועמת. בו בזמן, יש בהם הבטחה גדולה שלאדם הרוצה והעושה יש יכולת לחולל שינוי. בשעה שיום הכיפורים מזכיר לנו שקילקלנו, הוא מבטיח לנו שאנו יכולים לתקן.
הרב אלן מילר, ממנהיגיה הראשונים של היהדות המתחדשת בארה"ב, נדרש לאסון גדול בעירו, שבו נספו נפשות צעירות כתוצאה מקריסתו של גשר. וכך אמר לאנשי קהילתו: "גשר נהרס בעיצומה של סערה ונפשות חפות מפשע לאין מספר יורדות לתהום הנשייה. אנשי דת כאלה ואחרים יכולים לנסות למצוא צידוק תיאולוגי לטרגדיה שכזאת, ואילו אנחנו יודעים כי השאלה היא איך לבנות גשרים אשר לא ייהרסו".
בעיצומו של קיץ רווי מלים ומעשים שביקשו לכפר על הטעויות הקשות של החברה הישראלית ומנהיגיה בשנים האחרונות, ובראשיתה של שנה עמוסת אתגרים, סיכונים וסיכויים, מזכיר לנו יום הכיפורים את חובתנו לבנות גשרים איתנים. גם באומר, אבל בעיקר במעשה, בין אדם לאדם, בין אדם לעולם, בין עם לעם.
הכותב הוא מנכ"ל התנועה הרפורמית בישראל. המאמר מופיע בעלון "כפרה" של הקרן החדשה לישראל ליום כיפור
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם