משבר הרופאים: אין דין ואין דיין

משבר הרופאים ייפתר בסוף. אבל אם לא יבוא תיקון מנהיגותי מהיר למשבר האמון בין הציבור לממלכה, תהיה פה אנרכיה אמיתית

עפר שלח | 11/10/2011 5:01 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
משבר הרופאים, המאיים על מערכת חיונית שהיתה פעם פאר ישראלי, הוא חמור בפני עצמו. לא פחות חמור הוא מה שהמשבר הזה מבשר: עידן של מרידה בסמכות, המאיימת לבטל את היכולת להגיע להסכמים קולקטיביים, שעליהם מבוססים יחסי עבודה - ולא רק הם.

האוצר הגיע להסכם עם ההסתדרות הרפואית, נציגתם המוסמכת של הרופאים. אני לא רוצה להיכנס לפרטיו; באופן כללי אני מאמין שהרופאים הם מגזר ששכרו אינו הולם את תרומתו, השכלתו ומאמציו. אבל לא זה הסיפור: הסיפור הוא איך ציבור, שאיבד מזמן את מורא המנהיגות המדינתית, מפרק מעליו עכשיו גם את מי שאמור להיות המנהיגות המקצועית שלו.

"מרד המתמחים" אינו מרד המתמחים. מאחוריהם עומדים המומחים הסטודנטים לרפואה, קבוצה שלמה של אנשים שיודעים שבלעדיהם אין רפואה ציבורית בישראל. הם גם יודעים שלמתמחים שמורה סימפטיה מובנת ומוצדקת: הם באמת עובדים הכי קשה בשביל הכי מעט. אבל מתמחים לא היו מגישים כתבי התפטרות המוניים אלמלא ידעו שהמומחים, ובהם מנהלי המחלקות שלהם, עומדים מאחוריהם. הם לא היו סומכים על התמיכה הציבורית אלמלא ידעו, שהציבור הישראלי פורק מעליו עולה של מנהיגות. נכון, המנהיגות ויתרה עליו קודם. אבל השאלה היא מה התחליף.

טבעה של דמוקרטיה ייצוגית הוא שהנציג אכן מייצג. אם הסכם שנחתם עם הנציג אינו שווה דבר, אין עם מי לדבר. אי אפשר לחתום על חוזה עם כל רופא בנפרד, אי אפשר להגיע להסכם שיהיה תלוי בכך שמספיק רופאים יתמכו בו. זה כלל ראשון לא רק ביחסי עבודה: הוא תקף גם במו"מ עם כל ציבור אחר, בעניינים כספיים ופוליטיים.
רבים לא מאמינים לשלטון, אפילו זה שהם בחרו בעצמם

אופיינית למצב הזה אחת משתי הדרישות המרכזיות של המתמחים: קיצורו של משך ההסכם, מתשע שנים לשלוש-ארבע. בניגוד לדרישה השנייה, יותר שכר עבור אותה כמות עבודה, זו דרישה הנוגעת בדבר שהוא עניין מובהק שבין הממשלה לנציגות המוסמכת. נכון, אם תתקבל הדרישה שלהם יווצר מצב, שבו ההסכם ייפתח בדיוק כשהם יהפכו למומחים. אבל בניגוד לדרישות השכר שהן מובנות וככנראה גם מוצדקות, לא ברור באיזו זכות הם תובעים לעצמם את זכות ההחלטה על משך ההסכם הקולקטיבי.

הסיבה למרד הזה היא אחת: אחרי שנים שבהן השלטון המרכזי בישראל מתפרק מאחריותו בעניין אחרי עניין, אם במחדל ואם מתוך אידאולוגיה, חלקים גדולים בציבור איבדו את אמונם בכל הסכם איתו - ובכל נציגות שמתיימרת לייצג אותם. ההפרטה חלחלה ללב של האזרחים: הם לא מאמינים לשלטון, אפילו זה שהם בחרו

בעצמם.

בנימין נתניהו, שטבל בימים האחרונים סוף סוף את ידיו במים הסוערים של שביתת הרופאים, הוא האיש הכי פחות מתאים להחזיר את השפיות לשיח הציבורי הישראלי. הוא חסיד של הפרטה בכלכלה, ומתחמק סדרתי מקבלת אחריות במישורים הציבוריים המובהקים. בניגוד לראשי ממשלה שירדו לפרטים, לפעמים מעבר לנדרש, נתניהו נראה כאילו הדבר שהכי מפחיד אותו הוא להיכנס לעוביו של עניין - פרסונלי או ציבורי, בתחום סמכותו או "סתם, משהו שחשוב לציבור".

משבר הרופאים ייפתר בסוף. מה שמונח על כף המאזניים חמור מדי, תחושת האחריות של הרופאים עצמם גדולה מדי. אבל אם לא יבוא תיקון מנהיגותי מהיר למשבר האמון בין הישראלים לממלכה, ואחר כך בינם לבין כל אוטוריטה, תהיה פה אנרכיה, שהשלכותיה מקיפות וחמורות עוד יותר מהעבודה שחדרי המיון מתרוקנים.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

עפר שלח

צילום: .

בעל טור במעריב, מגיש תוכנית בערוץ 10 ופרשן הכדורסל של ערוץ הספורט. פירסם ששה ספרים. רץ מרתונים להנאתו

לכל הטורים של עפר שלח

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים